אלמנה חדשה - כמה נורא

[Utopia86]

זה נכון,

הם מבולבלים ורחוקים יותר מהנושא, ובאותה נשימה, אני נדחקתי למשבצת גיל או התנהלות שלא מתאימה לי. אבל זה חשוב לי פחות, ידעתי שנפער בי בור ענקי, שאי אפשר למלא אותו, אבל זה שאף אחד לא ניסה גרם לי להרגיש גרוע יותר.. יש לי חברה, שאיבדה את אחותה בגיל 14, ואני דאז לא ידעתי מה לאמר לה, אבל הייתי לצידה, וכעת אין מנוס מכך, היא מבינה אותי טוב יותר. ועוד חברה טובה שמבולבלת ומובכת, אבל מנסה. המעט הזה הוא נחוץ, כי לפעמים הלבד מפסיק להיות תיאור פרקטי והופך להיות ממשי וקשה. אני שמחה שחבריך מבינים, והילדים ידביקו אותם עם הזמן.. מה שחשוב זה את, אובדן של בן זוג.. אני באמת מאמינה שהוא שונה מאח, חבר או אפילו הורה. תהיי חזקה.

 

[שוקולינה9]

חוסר רגישות

קראתי ולמדתי, איישם אם וכאשר יתעורר מקרה כזה של מישהו שלא מבין / חוסר רגישות אני חושבת שאת צודקת כי באמת כל מכרי נשואים ומסודרים בזוגות זוגות, וזה רעיון מצויין להכיר נשים במצבי לבילויים משותפים. אני מצדיעה לך על כך שאת טורחת להסביר למי ש'פגע' בך מה שהרגשת ולא שותקת ומבליגה ומפנימה את כעסיך ועלבונך. תודה על התמיכה

 

[בטי61]

בוקר נהדר לכם

הי טלי איך את מרגישה מקווה שהבאת כבר המון החלמה מאחלת לך בטי

 

[שוקולינה9]

הבנתי ! לצערי עדיין נפגעת מיחס חברים

 

[שוקולינה9]

תודה על ההבנה

אני מניחה שעבור בודדים המצב דומה, רצוי להקיף עצמך בחברים שגם הם בודדים, כך לא תחוש כה לבד

 

[שוקולינה9]

תודה טלי על המלצה לסדנא

נראה לי שבשלב זה אני ממש צריכה להבין כיצד להתמודד עם כל המצב הזה, ואיך להמשיך עבור כולנו , ובמיוחד עבור הילדים.

 

[שוקולינה9]

אולי אעשה קולאז'...

חשבתי לעשות תמונת קולאז' שתורכב מכמה תמונות שלו עם הילדים, לכל ילד אכין תמונה ייחודית עבורו, שבו הוא צולם עם אביו וגם תמונה משפחתית, ואשים להם בחדרם. כך לכל אחד תהיה תמונה אישית שלהם, שיוכלו להסתכל ולהיזכר, בזכרונות טובים.

 

[שוקולינה9]

לחגי - מעניין מאד

האם כול משתתפי הסדנא יצאו מחוזקים ועם כלים להתמודדות עם המצב החדש, או שהיו כאלה שעדיין לא הצליחו להשתקם?

 

[שוקולינה9]

אלמנה חדשה - כמה נורא

לצערי חרב עלי ועל שלושת ילדי העולם לפני כשנה כשבעלי נפטר מנסה להתמודד - מבחוץ משחקת אותה חזקה והכל יהיה בסדר...מבפנים הרוסה ומיואשת , איך התהפך עלינו הגורל? חיינו חיים נהדרים מכל הבחינות, למה זה קרה? הילדים לא מוכנים לדבר על זה, לא על אביהם, ומדברים רק על להמשיך קדימה, ושיהיה טוב... אני חוששת שהדחקה זו מוגזמת ומנסה לשוחח ולהעלות את זכרו, אך נתקלת בחומת התנגדות אני יודעת שכולכם / כולכן במצבי, ורציתי לשאול אם יש דרכים לשוחח על זה, איך להעלות את הנושא, איך לפתוח אותם ? תודה על התגובות

 

[הים רגוע]

חברים ..

החברים קבלו אותי כחלק מזוג ..אומנם כ30 שנה הינו חבורה מלוכדת ,יחד נשאנו ,ילדנו ילדים באותו זמן +-, בלינו יחד המון ..מימי תנועת הנוער ...ופתאום השתנתי ,אני כבר בודדה לא חלק מזוג ..מהווה איום, אולי ? לא זאת הבעיה לדעתי , הבעיה שאני מזכירה להם שהחיים קצרים ...אני מזכירה להם את החוסר ...קשה להם לראות אותי צוחקת מבלה ונהנת בלעדיו .... האם הבעיה שלי? לא !! א בל החלטי לבנות לעצמי חיים חדשים ,זה כולל חיי חברה חדשים ...וכיום גם מעבר דירה לעיר אחרת ... בקיצור כל חיי עברו מהפך אז גם החברים השתנו ... היום אני אשה שונה , וחברים כחלק מזה, השתנו...

 

[yamkachol]

נשמע לי רעיון נהדר.

בהחלט מתאים. כל הכבוד.

 

[yamkachol]

כן, כל חברי הקבוצה שעברו את הסדנא,

יצאו עם כלים להתמודדות עם המצב החדש.

 

[שוקולינה9]

ניתקו קשר לגמרי?

האם נוח להם לא להיות בקשר? איך שמת לב לכך שהיחס השתנה? משהו ספציפי? אני שואלת מפני ששמתי לב שחברה אחת לא מתקשרת כלל, ונראה לי שאני פשוט אתקשר אליה, 'אזרוק את הכדור למגרש שלה' ונראה אם היא תהיה זו שתתקשר בפעם הבאה... מצד שני - לשמחתי יש לי גם כמה חברים טובים - אנשים טובים ששמחים להיות לצידי למשען ועל זה אני מודה לאל.

 

[מיכל של סיון הנסיכה]

אצלי למשל החברים "הקודמים"

חלקם נעלמו....פשוט הפסיקו להתקשר וכשהייתי אני מתקשרת, הייתי מרגישה את המבוכה וחוסר הנעימות כאילו הם לא יודעים על מה לדבר איתי... מחלקם האחר, אני ניתקתי קשר בעצמי, כי התאכזבתי מהם, חברה אחרת, שהיינו חברים טובים שני הזוגות, אמרה לי "דוגרי" שלבעלה לא נוח עכשיו כשאנחנו נפגשים בהרכב חסר, איתה אני בקשר עד היום, נפגשות לבד מדי פעם. ועם עוד חברה מ"פעם" (שלאחרונה דווקא לא יוצא להיות בקשר) הקשר דוווקא התחזק לאחר האסון. כל השאר הם חברים חדשים ויקרים

 

[הים רגוע]

הקשר עדיין נמשך , אבל המתכונת השתנתה

בעבר היתי מגעיה בכייף לכל מפגש שישי בערב , לפתע חשתי שלא מודעים לי על מפגשים , וכשאני מגיעה האוירה משתנה ... אנשים בולמים עצמם ...נזכרים בו בכאב ... בבראנץ' של שישי בבוקר שאנו רק נשים חשתי שמסתרים ממני דברים ... והיו גם חיזורים מגברים שבחבורה ..לא נעים ..מוזר להיות אשה בודדה בחברה זוגית ... הבלויים שלי השתנו , ובנתי לי חיי חברה בהתאם ..עם אנשים בודדים ..מה שנקרא פנויים פנויות . ועם החברים הישנים, הקשרים נמשכים , בטלפונים , באירועים , דרך הילדים ,שבקשר בניהם ... למרות השינויי בקשר יודעת שבכל בעיה החברים הללו לצידי ...יודעת שיכולה לפנות אליהם והם אלי .. בסך הכל אני אדם שונה היום וכך חיי החברה שלי . טלי ..

 

[Utopia86]

מה שמך שוקולינה?

אני רוצה להגיד לך שדבר דומה קרה לי. אחרי ההלוויה חברה הגיעה אליי הביתה, היא רק ישבה ולא דיברה ועשתה לי הרגשה רק רעה יותר והעיקה עליי. אחר כך היא לא דיברה איתי, היא כתבה לי אחרי שהיא חשבה שאני לא צריכה אותה על הראש, שהיא לא ידעה מה להגיד.. ואיתה היו עוד כמה חברים, שחשבו שהם הראשונים לכתוב לי שאין להם מה להגיד. חלקם כן מנסים לשלוח אמפתיה או לשמר קשר, וזה קשה לי כי בן הזוג שלי היה גם חברי הקרוב ביותר, ככה שלא טיפחתי כראוי את הקשרים איתם. אני חושבת שיש פער מהותי בין מי שחווה מוות מקרוב ומי שאינו, זה ניכר.. אבל יש כאלה שאיכפת להם, ועם הזמן אפשר לפתוח ערוץ תקשורת, אם כי לא עם כולם. לדוגמא, לא מזמן ידיד שאיתו לא הייתי בקשר הרבה זמן דיבר איתי, הוא בקושי הכיר את בן הזוג שלי ואותנו ולא ידע מה קרה. המפגש איתו גבל טראומה אמיתית. כשהתחלתי לספר לו התחלתי לרעוד ולא יכולתי לדבר כמו שצריך, הוא מצידו הודה שהוא לא מבין ללבי, אבל הוסיף בחוסר רגישות "מה לקחת קשה, הא?" "כבר עבר חצי שנה.." ורציתי שהוא יעזוב בו ברגע. זה לא היה אישי נגדו, זה גרם לי באופן די מוחלט לאבד עניין בכל מפגש חברתי, בייחוד עם מי שלא מעורה במה שקרה. האם את נפגשת עם חברים? והאם הם נשואים?

 

[מיכל של סיון הנסיכה]

אכן נורא....../images/Emo4.gif

צר לי על אובדנך.... בני כמה הילדים?? לילדים יש צורת אבל שונה ולפעמים נראה כאילו הם "חזרו לעיסוקיהם וחייהם הרגילים" מהר, אפילו מהר מדי... ילדים קטנים מגיבים אחרת (אני זוכרת בדיוק את התמונה בו אני יושבת עם בני הבכור, שהי פחות מ 6 ומספרת לו שאבא מת, התגובה המיידית שלו היתה עניינית - "אז מי יהייה אבא שלי עכשיו"?.... ו- "מתי ניסע לאילת"? היינו אמורים לנסוע איתו לאילת ביום שלמחרת הפטירה) רק בשלב מאוחר יותר הגיעו השאלות, הפחדים, העיסוק במוות וכו' אצל מתבגרים זה לפעמים קשה יותר כי הם בד"כ נוטים יותר להסגר בתוך עצמם ואם הם מדברים עם מישהו, זה עם החברים שלהם.... בעיקרון, הגישה שלהם נכונה... חייבים להמשיך קדימה כי אנחנו נשארנו כאן..... את יכולה מדי פעם להזכיר בסיטואציות מתאימות, זוכרים ש.....? או "אבא היה אומר על זה ש....." ולראות אם הם יזרמו עם הנושא. אני לא חושבת שאפשר להכריח אותם לדבר, אבל בטוחה שזוכרים אותו מאוד - בדרכם

 

[הים רגוע]

../images/Emo24.gifאכן נורא

אכן עולמך התהפך ... וילדים כדרך של ילדים מפנימים וממשכים הלאה ...וטוב שכך ... לדעתי זו לא הדחקה ...זו פשוט דרכם לקבל את האסון .. אנחנו נוהגים להזכיר את אישי

בכל עת , בכל מפגש , ותמיד עם חיוך ותמיד באהבה ...לא בבכינות ,אלה נזכרים כיצד חייך , בבדיחות, בדרכו המיוחדת לדאוג לכולם ובשירים שהגה. מצרפת מאמרים על יתמות מתוך מאמרי הפורום,ובטאגליינס תמצאי ספרים לעיבוד האובדן מוזמנת להצטרף לחבורה שלנו להתייעץ והתעודד ולעודד טלי

 

[נסיכת הכוכב]

אבהבל לא לשכוח החיים נמשכים

ועבור הילדים תצטרכי לחזור לשגרת חיים בריאה שלא יסחבו איתם את הנורא ואיום כי החיים שלהם ממשיכים לזכורא ולאהוב את זכר האב ולהמשיך את החיים שלהם קרוב לנורמל ע"מ לאפשר להם חיים בריאים שזה לא יפגע בהתפתחות שלהם כאנשים , זה קרה זה כואב אבל לזכור שהחיים ממשיכים הלאה

 

[חזק מהרוח]

../images/Emo119.gifניראה שאת מיתמקדת ברגע

העצוב ביותר,רגע הפטירה של בעלך.משוכנע שהיו גם זמנים אחרים של אושר ושימחה זיכרו רגעים אלו. חושב שלי ולילדי היה קל יותר משאת מתארת בעיקר מאחר ואת פטירת האם קיבלנו והישלמנו עם כך.זוכרים את הימים הטובים יותר ומשלימים עם הפטירה.צער ובכי רק מקשים יותר על חזרה לשיגרת החיים. משתמו 30 ימי האבל הראשונים כולם חזרו לתיפקוד מלא בכלל זה בילויים משותפים של המישפחה או מסיבות של הילדים.