רוצה לכתוב לך אבל לא יודעת מאיפה להתחיל
כשהתגרשתי, לפני 10 שנים, הרגשתי כמו בתיאור של ג'יין אייר, כשהיא בורחת מאהבת חייה, רצה, לא יודעת לאן, אוכלת מהקערות לחזירים... אני מבינה. זו תחושה שכל האישיות שלך נקרעת, וזה כל כך כואב שאי אפשר פשוט להשאר בתוך העור הפרטי שלך.
 
ההבדל בינינו זה שאני זו שיזמתי את הגירושין. היה לי רע. היה לנו רע. בניגוד למה שאת אומרת, חשבתי על זה במשך כמה שנים וגם אמרתי. כשהחלטתי, זה היה קשה מאד. אני רוצה לומר לך משהו, ואולי זה קשה לקבל כי אני כרגע "בצד השני" מבחינתך - גם לגרוש שלי וגם לי הגיעו חיים יותר טובים. הוא התחנן שלא נפרד, ואני אומרת לך שלפעמים מכוח האינרציה כמעט והסכמתי, וזו היתה טעות איומה. גם כשהוא השתדל בכל יכולתו, הוא עדיין לא היה מי שרציתי לחיות איתו, וגם היום, כשיחסינו קורקטיים, אני משתגעת בכל אינטרקציה איתו.
 
הוא היום נמצא בקשר ארוך טווח עם אישה נחמדה. אני חושבת שהוא מאושר, אולי אפילו יותר קל וטוב לו מאשר איתי. אני אישה כבדה יותר, חושבת יותר, ואילו הוא עסוק בעיקר בנראות, ובתמונות פייסבוק מתקתקות שמישהו אחר יפרסם בשבילו ויתייג אותו. היום יש לו חיים כמו שרצה - בית עם גינה, אוטו גדול, ימי שישי אצל אמא שלה או אמא שלו. אני לא מקנאה, כי אני פשוט לא מעריכה אותו יותר. הוא אחד האנשים האלה, שאם הייתי סתם מכירה אותם, הוא היה מפסיק לעניין אותי מספיק כדי להרים טלפון. זה פשוט לא מגיע לו להיות נשוי לי. את לא באמת רוצה שמישהו יחשוב עליך ככה, וישאר נשוי לך. זה רק העטיפה, אין בזה כלום.
 
גם אצלנו, בזמן הגירושים והפרידה הוא דוקא היה יותר מעוניין בי ופתאום המחשבות עלי הביאו אותו למקום של חיפוש והערכה. זה פשוט הכלל הנושן של לשחק קשה להשגה, רק שאני לא שיחקתי. אהבה לא נגמרת ביום אחד. גם הערכה לא. במקרה שלנו, במשך שנים ההתנהלות שלו לא התאימה לי, וזה הלך ונעשה מורכב יותר לאהוב ולהעריך מישהו שחי את חיו בצורה שאני ממש מתנגדת לה. אני מדברת בעיקר על התנהלות כספית וחברתית, לא על חזרה בתשובה, כך שאף אחד לא שם לב, אף אחד לא ראה.
 
אני קוראת תגובות שכותבים לך כאן. אני מבינה שכולן כאן לוקחות את הצד שלך, הצד הנפגע, אבל בראייה ארוכת טווח יותר, אני חושבת שהבגידה הנוראה מכולן היא להמשיך בחיים החלולים האלה בלי לומר לך דבר. יש לך אפשרות אמיתית שהחיים ימשיכו לכיוון טוב מזה שאת מתארת לעצמך.
 
ומשהו אחרון לגבי הזכרונות - הם היו מאד קשים בשבילי במשך שנים. היתה לי הרגשה, שלא רק עתידי מעורפל, גם עברי החמיץ. עם הזמן וצבירת הזכרונות החדשים, העבר שב למקומו. כל זה לוקח זמן, והחיים עוברים במין סליל - בכל פעם חוזרים לאותו המקום אבל עם התקדמות הזמן נמצאים בעצם מדרגה אחת למעלה.
