אלמוב בהר
חַלוֹמוֹת בְּאֵסְפַּנְיָה / אלמוג בהר מסה קצרה לקובץ על זהויות מזרחיות צעירות בישראל מוקדש באהבה לזכרו של סבי יצחק בֵּהָר עליו השלום (1927-2002) * הרבה שפות אילמות בי. מכל שפות הגלויות שדוברו בביתי, הערבית העיראקית, הגרמנית (הבַּוַוארִית והברלינאית) והדנית, לא ירשתי דבר, למעט מילים ספורות של ברכה וקללה. גם המבטאים השונים של העברית שהלכו בבתי הסבים והסבתות, הדודים והדודות, לא הורשו להיכנס אל פי. בישראל החדשה קיבלו עליהם הורַי שאגדל כשהעברית היא לי שפת-אם יחידה, ושידלו אותי לאמץ שפתיי אל האנגלית עד שהיא הפכה לי כמעט שפת-אם שניה. ואני לא הרהרתי על כך. וגם כשהעליתי לרגע את הרעיון שאלמד אחת השפות ההן, הזרות, שמילאו את הבית, היתה זאת דווקא הדנית שהוצעה לי, שפת גלותנו הקצרה ביותר, בין שנת 1939, אז ברחו סבי וסבתי מגרמניה, ועד 1949, אז היגרו לישראל. הדנית נתפסה כנראה כקלה יותר לעיכול מן הגרמנית והערבית, שתי השפות שעל-אף כל המרחק ההיסטורי ביניהן הוצגו לאוזני יחדיו בכל המקומות החיצוניים לַבית כבנות-קול צורמות מטבען של אוייבים נצחיים, שטופי שנאת יהודים בלתי-רציונלית. אבל האפשרות ללמוד דנית מעולם לא היתה אפשרות אמיתית, ולא ישבו אבי, סבי או סבתי ללמדה לפני. לא היה דבר טבעי יותר מלאבד כל מה שבא משם, מן הגלות הישנה, במצוות הציונות. וכאשר בכיתה ז' התחלקה הכיתה בין הערבית לצרפתית, אני הלכתי לצד הערבית בלי לקשור אותה במחשבתי לזאת היהודית הבגדאדית ששמעתי את סבי וסבתי פונים בה לאמי. ואחרי שנתיים של לימוד הנחתי לה ושכחתי הכל, גם את צורת האותיות, ולא חזרתי ללומדה. והיתה שם עוד שפה אחת שנחבאה בין השפות, טעונה פחות באהבות ובשנאות ההווה. והשפה ההיא, הספניולית, היתה כמעט בלתי נוכחת בבית, כיוון שרק אחד, סבי, יצחק בהר, אבי אבי, ידע לדבר בה. שנים הוא הצפין אותה בפינת לבו. ואני לא ידעתי עליה הרבה עד מותו, ולא שמעתי אותה מספיק בין השפות. בשנת לימודי הראשונה באוניברסיטה בירושלים הייתי מחוייב ללמוד שפה זרה, נוספת לעברית ולאנגלית, והתלבטתי בין הספרדית לערבית. הפעם כבר זכרתי כי שתיהן קשורות במשפחתי, ובחרתי בספרדית מתוך עצלות סטודנטיאלית. הספרדית נלמדה בשני שיעורים בשבוע, ואילו הערבית בשלושה. וסבי החל אט אט לנסות ולדבר עמי מעט בַספניולית שלו. ואני הייתי עומד חסר אונים, אבוד מול שתי השפות החדשות לשפתיי ולאוזניי, ומתקשה להשיב. ובכל זאת, חשתי שמחה על כך שסבי רואה בי פתאום שותף חדש לשפתו הישנה, מעוטת השותפים. ויחד היינו מחפשים במילונים מילים אובדות, ויקרות, למיני ירקות. בין מדפי ספריתו מצאתי ספר אחד כתוב ספניולית, "לֶזֶ'נְדַאס", ובתוכו סיפורים שאספה מתילדה כהן-סראנו. שאלתי ממנו את הספר כשנה לפני מותו, מקווה ליום בו נשב ונקרא יחדיו בין דפיו, ואלמד ממנו את השפה. ולא הספקנו. הספר נותר לעמוד יתום בספרייתי שלי. * המוות בא תמיד מוקדם מדי, ומפתיע. ואז אתה מבין כי כל השאלות שחיכיתָ ולא שאלתָ אדם חי, לעולם לא תוכל לשאול עוד את האדם המת. ובמסע שלי מהר-הצופים שבירושלים אל בית-העלמין בכפר-סבא התמלאתי חששות כי רב מה שנעלם ולעולם לא יתגלה. נזכרתי בדברי שַהַרָזָאד, מספרת הסיפורים החכמה מכולם, אשר הסבירה בלי להציע נחמה כי החרטה מגיעה תמיד במקום בו אין בה כבר תועלת; ושם, הוסיפה, מתחילה מלאכת סיפור הסיפורים. הצטערתי מאוד על כל אותם ימים וחודשים שבהם, במקום לשבת לצדו של סבי, שהיה לי סב אחרון, בחדרו שהפך שקט מדי ובודד למדי, ולשמוע את סיפוריו הרבים, סיפורים שעוד כשהייתי בן חמש-עשרה הוא הציע לי לאוספם בספר, העברתי את עיקר זמני בין כותלי האוניברסיטה העברית, בהליכה מהירה וסרת טעם מחדר הרצאות אחד למשנהו. מותו היה רגע ארוך ומפחיד מאוד בחיי. ראיתי בעיניי רוחי את גופו שוכב באמצע הלילה על רצפת חדר המקלחת, מתקרר, מחכה לאדם שיכנס ויגלה את דבר מותו. ותהיתי באיזו שפה עברה בו מחשבתו האחרונה, אולי רעיון מותו: בספניולית, בגרמנית, בדנית, בעברית, או באנגלית אותה למד בגיל מאוחר והחל קורא בה רומנים עבים שהיה מחליף עם אשתו השניה, אסתר, ולעיתים גם עמי?
חַלוֹמוֹת בְּאֵסְפַּנְיָה / אלמוג בהר מסה קצרה לקובץ על זהויות מזרחיות צעירות בישראל מוקדש באהבה לזכרו של סבי יצחק בֵּהָר עליו השלום (1927-2002) * הרבה שפות אילמות בי. מכל שפות הגלויות שדוברו בביתי, הערבית העיראקית, הגרמנית (הבַּוַוארִית והברלינאית) והדנית, לא ירשתי דבר, למעט מילים ספורות של ברכה וקללה. גם המבטאים השונים של העברית שהלכו בבתי הסבים והסבתות, הדודים והדודות, לא הורשו להיכנס אל פי. בישראל החדשה קיבלו עליהם הורַי שאגדל כשהעברית היא לי שפת-אם יחידה, ושידלו אותי לאמץ שפתיי אל האנגלית עד שהיא הפכה לי כמעט שפת-אם שניה. ואני לא הרהרתי על כך. וגם כשהעליתי לרגע את הרעיון שאלמד אחת השפות ההן, הזרות, שמילאו את הבית, היתה זאת דווקא הדנית שהוצעה לי, שפת גלותנו הקצרה ביותר, בין שנת 1939, אז ברחו סבי וסבתי מגרמניה, ועד 1949, אז היגרו לישראל. הדנית נתפסה כנראה כקלה יותר לעיכול מן הגרמנית והערבית, שתי השפות שעל-אף כל המרחק ההיסטורי ביניהן הוצגו לאוזני יחדיו בכל המקומות החיצוניים לַבית כבנות-קול צורמות מטבען של אוייבים נצחיים, שטופי שנאת יהודים בלתי-רציונלית. אבל האפשרות ללמוד דנית מעולם לא היתה אפשרות אמיתית, ולא ישבו אבי, סבי או סבתי ללמדה לפני. לא היה דבר טבעי יותר מלאבד כל מה שבא משם, מן הגלות הישנה, במצוות הציונות. וכאשר בכיתה ז' התחלקה הכיתה בין הערבית לצרפתית, אני הלכתי לצד הערבית בלי לקשור אותה במחשבתי לזאת היהודית הבגדאדית ששמעתי את סבי וסבתי פונים בה לאמי. ואחרי שנתיים של לימוד הנחתי לה ושכחתי הכל, גם את צורת האותיות, ולא חזרתי ללומדה. והיתה שם עוד שפה אחת שנחבאה בין השפות, טעונה פחות באהבות ובשנאות ההווה. והשפה ההיא, הספניולית, היתה כמעט בלתי נוכחת בבית, כיוון שרק אחד, סבי, יצחק בהר, אבי אבי, ידע לדבר בה. שנים הוא הצפין אותה בפינת לבו. ואני לא ידעתי עליה הרבה עד מותו, ולא שמעתי אותה מספיק בין השפות. בשנת לימודי הראשונה באוניברסיטה בירושלים הייתי מחוייב ללמוד שפה זרה, נוספת לעברית ולאנגלית, והתלבטתי בין הספרדית לערבית. הפעם כבר זכרתי כי שתיהן קשורות במשפחתי, ובחרתי בספרדית מתוך עצלות סטודנטיאלית. הספרדית נלמדה בשני שיעורים בשבוע, ואילו הערבית בשלושה. וסבי החל אט אט לנסות ולדבר עמי מעט בַספניולית שלו. ואני הייתי עומד חסר אונים, אבוד מול שתי השפות החדשות לשפתיי ולאוזניי, ומתקשה להשיב. ובכל זאת, חשתי שמחה על כך שסבי רואה בי פתאום שותף חדש לשפתו הישנה, מעוטת השותפים. ויחד היינו מחפשים במילונים מילים אובדות, ויקרות, למיני ירקות. בין מדפי ספריתו מצאתי ספר אחד כתוב ספניולית, "לֶזֶ'נְדַאס", ובתוכו סיפורים שאספה מתילדה כהן-סראנו. שאלתי ממנו את הספר כשנה לפני מותו, מקווה ליום בו נשב ונקרא יחדיו בין דפיו, ואלמד ממנו את השפה. ולא הספקנו. הספר נותר לעמוד יתום בספרייתי שלי. * המוות בא תמיד מוקדם מדי, ומפתיע. ואז אתה מבין כי כל השאלות שחיכיתָ ולא שאלתָ אדם חי, לעולם לא תוכל לשאול עוד את האדם המת. ובמסע שלי מהר-הצופים שבירושלים אל בית-העלמין בכפר-סבא התמלאתי חששות כי רב מה שנעלם ולעולם לא יתגלה. נזכרתי בדברי שַהַרָזָאד, מספרת הסיפורים החכמה מכולם, אשר הסבירה בלי להציע נחמה כי החרטה מגיעה תמיד במקום בו אין בה כבר תועלת; ושם, הוסיפה, מתחילה מלאכת סיפור הסיפורים. הצטערתי מאוד על כל אותם ימים וחודשים שבהם, במקום לשבת לצדו של סבי, שהיה לי סב אחרון, בחדרו שהפך שקט מדי ובודד למדי, ולשמוע את סיפוריו הרבים, סיפורים שעוד כשהייתי בן חמש-עשרה הוא הציע לי לאוספם בספר, העברתי את עיקר זמני בין כותלי האוניברסיטה העברית, בהליכה מהירה וסרת טעם מחדר הרצאות אחד למשנהו. מותו היה רגע ארוך ומפחיד מאוד בחיי. ראיתי בעיניי רוחי את גופו שוכב באמצע הלילה על רצפת חדר המקלחת, מתקרר, מחכה לאדם שיכנס ויגלה את דבר מותו. ותהיתי באיזו שפה עברה בו מחשבתו האחרונה, אולי רעיון מותו: בספניולית, בגרמנית, בדנית, בעברית, או באנגלית אותה למד בגיל מאוחר והחל קורא בה רומנים עבים שהיה מחליף עם אשתו השניה, אסתר, ולעיתים גם עמי?
