אללי, לשכת סר הבטחון לא תאשר מעתה לכתבי "הארץ" ופרשניו להפגש עם אלופים בצה"ל... - I

[certified.woke]

t.me/melukadimnews/28053


באסם חנדקג'י מבקש "לחשוף את פניה האמיתיות של הספרות הציונית"

באסם חנדקג'י התפרסם כסופר כשזכה בפרס יוקרתי בזמן שהיה בכלא הישראלי. כעת, אחרי שהוגלה למצרים, הוא לומד להסתגל למעמדו החדש.

באסם חנדקג'י בראיון ב-BBC בערבית. "זה לא חופש טבעי"; צילום: מתוך ערוץ היוטיוב של BBC News

שירין פלאח סעב
לעקוב
02 בדצמבר 2025

הרחבה

תקציר הכתבה ב-112 מילים​

האסיר הפלסטיני באסם חנדקג'י לא ידע מה יעלה בגורלו ברגע השחרור בעסקה בין ישראל לחמאס באוקטובר האחרון. ב–2005 הוא הורשע בסיוע למחבל שביצע את פיגוע ההתאבדות בשוק הכרמל בתל אביב, שבו נרצחו שלושה בני אדם, ונידון לשלושה מאסרי עולם. ב–14 באוקטובר, לאחר יותר מ–20 שנה מאחורי סורג ובריח, שוחרר והוגלה למצרים עם עוד 50 אסירים פלסטינים. עם הגעתו לקהיר ירד מהאוטובוס כשלצווארו כאפייה שעליה רקומות המילים "פלסטין" ו"אל־קודס לַנָא" (ירושלים שלנו). אחותו, אמנה, רצה לקראתו. המפגש ביניהם צולם מכל זווית והופץ במהירות ברשתות החברתיות.

כתבות קשורות​

• באסם חנדקג'י, שהיה מעורב בפיגוע התאבדות בתל אביב, זכה בפרס ספרותי שירין פלאח סעב
• מגמה מפתיעה בספרות הערבית: היהודים שהיו ועזבו שירין פלאח סעב

ההתעניינות העצומה בחנדקג'י לא נבעה רק ממעמדו כאסיר משוחרר. הוא נהפך קודם לכן לדמות ציבורית בזכות כתיבתו. הרומן שלו, "מסכה בצבע השמים", שראה אור ב–2024, זכה באותה שנה בפרס הבינלאומי לספרות ערבית. הפרס בסך 50 אלף דולר, שמעניקה איחוד האמירויות, הוא אחד היוקרתיים ביותר בתחום בעולם הערבי

חנדקג'י במפגש עם אחותו, אמנה, לאחר שחרורו מהכלא
ימים ספורים אחרי השחרור טייל חנדקג'י על גדת הנילוס ואחותו תיעדה את רגעי החופש הראשונים. בזמן ההליכה דיבר למצלמה על התחושות המעורבות בנוגע לשחרורו והגלייתו. "דמיינתי את הרגע הזה הרבה זמן", אמר. "עכשיו מול הנילוס אני חווה באופן עמוק את לב התרבות המצרית ואת טעם החופש". בזמן שדיבר פנה אליו אזרח מצרי ובירך אותו על שחרורו. חנדקג'י חייך במבוכה והודה לו.
בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט התקבל חנדקג'י בזרועות פתוחות והיחס אליו מלא הערכה. ב–14 בנובמבר התקיים בספרייה גדולה בקהיר אירוע ספרותי לרגל שחרורו בהשתתפות המבקרת וחוקרת הספרות ד"ר שירין אבו א־נג'א. ב–23 בנובמבר התארח באירוע ספרותי שארגנה חנות הספרים "דיוואן" הנחשבת כמרכזית בקהיר, ובו דיבר על חוויית הכתיבה והתעצבות דמותו כסופר בכלא הישראלי. בעיתון המצרי "אל־יום א־סאבע" שסיקר את האירוע נכתב כי הסביר שהרומנים שלו "דוחקים בו לכתוב אותם" והוא מקפיד בכל ספר ליהנות מתהליך הכתיבה. "טקסט אינו נולד באמת אלא אם כן הוא נוגע תחילה במחברו", אמר.

עטיפת התרגום לאנגלית של ספרו של חנדקג'י; צילום: Europa Editions

 

[certified.woke]

אללי, לשכת סר הבטחון לא תאשר מעתה לכתבי "הארץ" ופרשניו להפגש עם אלופים בצה"ל... - II​

חנדקג'י, שלמד באוניברסיטה הלאומית א-נג'אח בג'נין במחלקה לעיתונות ותקשורת לפני שנעצר, כתב תחילה בכלא מאמרים על החוויה של האסיר הפלסטיני. הרומן הראשון שלו, "נרקיס הבדידות", פורסם ב–2017 ברמאללה בתמיכה של שר התרבות ברשות הפלסטינית איהאב בסיסו. אמו ואחיו של חנדקג'י חתמו על עותקים של הרומן באירוע השקת הספר. העלילה מתמקדת בדמות פיקטיבית של רג'ב אסמעיל, משורר שחי תחת הדיכוי של המשטר הערבי ומתמודד עם קונפליקטים אישיים בתוך המפלגה הקומוניסטית שהיה פעיל בה.
ברומן השני, "מסכה בצבע השמים", העלילה נעה סביב סיפורו של נור, ארכיאולוג המתגורר ברמאללה. נור עוטה על עצמו מסכה שהשיג במקרה, ומאמץ זהותו של ישראלי בשם אור. הוא מצטרף למשלחת ארכיאולוגית ישראלית באחת ההתנחלויות. פלסטין, הקבורה על כל ההיסטוריה שלה, נגלית בפניו.

בראיון ל־BBC אמר: "האסיר הפלסטיני זקוק לתקווה ולמשמעות. אסיר שכותב בכלא נהפך לנרדף, ולכן כותבים בצורה סודית מאוד ומבריחים את החומרים שכותבים בעזרת אסירים שאמורים להשתחרר"

כעת, אחרי שחרורו, חנדקג'י - רווק יליד 1983 - לומד להסתגל להילה שאופפת אותו כסופר בעל מעמד. בחודש האחרון פתח עמוד אינסטגרם שצבר במהרה עשרות אלפי עוקבים. שם הוא מעדכן את עוקביו על על אירועי תרבות בהשתתפותו ועל שגרת עבודתו. הוא קוצר את פירות הכתיבה שהבשילה בין החומות ומקיים מפגשים עם קוראים, עיתונאים ואנשי רוח. הוא נחוש להמשיך את מה שהחל מאחורי הסורגים; לכתוב ולהעמיק את מקומו בזירה הספרותית. בפוסט שפרסם באינסטגרם ניסח זאת כך: "קרוב, בתוך קהיר, אחזיר את מילותיי ואכתוב אותן בדיו של הנילוס וקצבו. אכתוב כדי להשלים את חירותי. אכתוב עד שיוסרו ההגליה, הגזענות והפשיזם. עכשיו, במצרים, אעבוד על הרומן החדש שלי, על החיים והתקווה".
קשה לראות ביצירה של חנדקג'י ובצעדים שהוא עושה מאז שחרורו מסע אישי בלבד. ככל שחולפים הימים, מתברר כי דמותו כסופר שנולדה בין חומות הכלא נהפכה בעיני רבים לסמל של עמידה תרבותית מול דיכוי. הוא זוכה להערכה כפולה מהציבור בעולם הערבי: פעם אחת על ההתעקשות לכתוב בתוך תא, תחת פיקוח מתמיד, ופעם נוספת על הבחירה להמשיך לפעול בזירה הספרותית בגלות.

חנדקג'י באירוע לכבודו בחנות הספרים "דיוואן" בקהיר בחודש שעבר
בראיון שהתקיים לפני כחודש ב־BBC בערבית אמר: "זה לא חופש שזכיתי לו בצורה טבעית. זה כמו לידה מהמותן. יצאנו בזכות ההריסות של העם שלנו בעזה וים של דמים". הוא הודה כי החלטתו לכתוב נבעה מתוך רצון להיאחז בחיים. "האסיר הפלסטיני זקוק לתקווה ולמשמעות. אסיר שכותב בכלא נהפך לנרדף, ולכן כותבים בצורה סודית מאוד ומבריחים את החומרים שכותבים בעזרת אסירים שאמורים להשתחרר ובעוד דרכים". הוא גם שיתף את תחושותיו בזמן המלחמה: "במשך שנתיים החרימו את הכל — מחברות, דפים ועטים. כאשר עורכת הדין באה לבקר אותי חשתי בקנאה שהיא מחזיקה בעט ואני לא. אבל עכשיו הנה אני גם מחזיק עט ופוגש את הקוראים וחותם על הספר".
ימים ספורים לאחר שחרורו התראיין לערוץ "אל־ערבי" הקטארי ואמר: "למרות התנאים הצנועים שבהם כתבתי את הרומן שלי בכלא זו היתה הדרך שלי לבטא את זהותי התרבותית ואת מעורבותי כאינטלקטואל מול האויב הציוני". בהמשך הדגיש כי "סופרים פלסטינים משלמים מחיר על כתיבתם — בגופם ובנפשם — אבל מבחינתי אי אפשר לכתוב ספרות שאינה קשורה לסוגיה הפלסטינית".
העיתונאית והמשוררת עאישה בלחאג', שראיינה אותו בעיתון "אל־ערבי אל־ג'דיד" היוצא לאור בלונדון, סיפרה שהכתיבה מתוך הכלא העניקה לחנדקג'י פרספקטיבה תרבותית ייחודית. הוא אמר בו כי בזמן המאסר סירב לכתוב ספרות כלא מסורתית שמתעדת סבל. "במקום זאת הפכתי את הכלא לנקודת תצפית תרבותית שממנה אפשר להתבונן על העולם, ובמקביל לשאוף לתבוע מחדש את אנושיותי. הצלחתי בכך, וזה תרם להחזרת הזהות שלי, במיוחד לאחר שהחלטתי לצאת לפרויקט ספרותי שהניב את הרומן". כשנשאל מה הוביל אותו לכתיבה ענה: "כיצד אנו כותבים ספרות אנטי־קולוניאלית בתוך מציאות קולוניאלית? כיצד אנו מפרשים את המצב הקולוניאלי הזה בפלסטין? אני מנסה, ככל האפשר, לתפוס מחדש את המאפיינים האנושיים הקולקטיביים של העם הפלסטיני".

הוא סיפר בראיון כיצד נודע לו על הזכייה בפרס: "סוהרי הכלא פרצו לתא ולקחו אותי לחקירה. כשהחוקרים שאלו אותי על כך, הבנתי שזכיתי. או ליתר דיוק שניצחתי. הפרס הוא ניצחון לעמי הפלסטיני, לעזה"

הוא גם סיפר כיצד נודע לו על הזכייה בפרס: "סוהרי הכלא פרצו לתא ולקחו אותי לחקירה. כשהחוקרים שאלו אותי על כך, הבנתי שזכיתי. או ליתר דיוק שניצחתי". לדבריו, "הפרס הזה הוא ניצחון לעמי הפלסטיני, ניצחון לעזה. באותו רגע הרגשתי שתרמתי, אפילו בצורה צנועה מאוד, להתנגדות המתרחשת שם. זו היתה מערבולת של עצב, שמחה, גאווה והתעלות בו־זמנית. הרגשתי שעל כתפיי רובצת אחריות גדולה כסופר וכאינטלקטואל פלסטיני פעיל".

מאחורי הסורגים​

כתיבתו של חנדקג'י נטועה במסורת ארוכה של סופרים פלסטינים שהחלו את דרכם בין כותלי הכלא הישראלי, ובהדרגה עיצבו את הז'אנר המוכר כיום כ"אדב א־סג'ון" — ספרות הכלא הפלסטינית. בשביל כותבים אלה, הכתיבה אינה רק ביטוי אישי אלא גם אקט של מחאה נגד הדיכוי הישראלי. מחמוד מוסא זיאד, שחקר את התחום בעבודת המאסטר שלו באוניברסיטת ביר זית הממוקמת בסמוך לרמאללה, היטיב לתאר זאת: "הספרות שנכתבת על ידי אסירים פלסטינים היא אחת הדרכים להתנגדות, ומסוגלת לבטא טוב יותר את נפש האדם הכלוא, את מניעיו ולחזק את נחישותו במשך החוויה הקשה, ובמקביל לתאר את מציאות הכליאה ואת ההתמודדות בתוכה".
וליד אל־הודלי הוא מן הקולות המרכזיים של ספרות הכלא הפלסטינית. אל־הודלי, ממחנה הפליטים ג'לזון (צפונית לרמאללה), נעצר ב-1990 על רקע השתתפותו האלימה באינתיפאדה הראשונה ושוחרר לאחר 12 שנים. בשנת 2000 הוציא לאור את הרומן "וילונות האפלה" ובו תיאר את חוויית החקירה במתקני כליאה בישראל. דרך דמותו של עאמר הוא מגלם את מצוקת האסירים תחת חקירות ממושכות, לחץ נפשי ושיטות מודיעין החודרות לנפש — לרוב ללא עינויים פיזיים, אלא באמצעים פסיכולוגיים שמערערים את תחושת הזהות והעמידות. אל־הודלי נעצר שוב בשנים 2008, 2010 ו–2017 במעצרים מינהליים, ובמשך השנים נהפך לדמות מייצגת של ההתמודדות הפלסטינית עם דיכוי וכליאה.

פארידה, אמו של האסיר הביטחוני וליד דקה, לצד תמונתו ב-2017. הוציא ספר ילדים בשם "סודו של שמן הזית"; צילום: אלכס ליבק

דוגמה נוספת היא יצירתו של וליד דקה, שהיה מעורב בחטיפתו ורציחתו של החייל משה תמם, ומת מסרטן ב–2024. ב–2018 פרסם את ספר הילדים "סודו של שמן הזית", המתאר את מסעו של הילד ג'וד המבקש לבקר את אביו הכלוא. הסופרת לילה אל־בטראן כתבה בהקדמה לספר כי דקה מציג "מודל לספרות המשלבת פנטזיה, שבה הגיבור חי תחת כיבוש, והנסיבות מחייבות סודיות — בלי לעזוב את עולם הדמיון והילדות". הספר, המשייט בין מציאות לאגדה, זכה באותה שנה בפרס אתיסלאת לספרות ילדים ונוער בערבית המוענק באמירויות.
גם ספרו של האסיר נאסר אבו סרור, "סיפורה של חומה", שראה אור ב–2023 ותורגם לאנגלית ב–2024, זכה לשבחים. הוא נידון למאסר עולם על רצח חוקר השב"כ חיים נחמני ב–1993 ושוחרר בעסקה האחרונה בין ישראל לחמאס. ברומן הוא מתאר את חוויית חייו בין קירות הכלא ואת השפעתה על תפישת העצמי. בביקורת שכתבה העיתונאית סאמיה עיסא בעיתון "אל־ערבי אל־ג'דיד" נאמר כי אבו סרור "אינו מהסס לבקר את האליטות הפלסטיניות" ויצר דמות של אסיר שאינה חסינה, אלא פגיעה ושברירית. לדבריה, הוא "מפרק את המסגרת הרגילה שמוכרת על חיי אסירים ומעלה שאלות נועזות על המשמעות הקיומית של מאסר ממושך ועל מערכת היחסים המורכבת בין האסיר לבין קירות תאו".

עטיפת התרגום לאנגלית של ספרו של האסיר הביטחוני נאסר אבו סרור; צילום: Penguin Random House


על רקע מסורת זו מבקש חנדקג'י למקם את עצמו מחדש בעולם שמחוץ לגדרות. הוא ממשיך לכתוב מתוך תחושה של פצע מדמם, אבל עושה זאת במציאות חדשה ובזירה ספרותית רחבה יותר. בכך הוא מצטרף לדור של יוצרים פלסטינים הפועלים מחוץ לרצועה ולגדה וכותבים מתוך תחושת שבר אבל גם רצון להשמיע את הקול הפלסטיני בעולם הערבי. בראיון ל"אל־ערבי אל־ג'דיד" אמר: "יש לי כמה תוכניות — החשובה שבהן היא השלמת הדוקטורט וכתיבה של רומן שעבדתי עליו בששת החודשים לפני שחרורי. הוא עדיין במחשבותיי, כי החרימו לי את העטים והמחברות. זהו רומן על וליד דקה, ידידי וחברי". הוא מוסיף שהוא "עובד על שיתוף פעולה עם קבוצת אינטלקטואלים פלסטינים, ערבים ובינלאומיים, במטרה לחשוף את פניה האמיתיות של הספרות הציונית ואת היבטי הגזענות הקיימים בכל השיח הציוני".

 

[ביטניקט]

אללי, לשכת סר הבטחון לא תאשר מעתה לכתבי "הארץ" ופרשניו להפגש עם אלופים בצה"ל... - II​

חנדקג'י, שלמד באוניברסיטה הלאומית א-נג'אח בג'נין במחלקה לעיתונות ותקשורת לפני שנעצר, כתב תחילה בכלא מאמרים על החוויה של האסיר הפלסטיני. הרומן הראשון שלו, "נרקיס הבדידות", פורסם ב–2017 ברמאללה בתמיכה של שר התרבות ברשות הפלסטינית איהאב בסיסו. אמו ואחיו של חנדקג'י חתמו על עותקים של הרומן באירוע השקת הספר. העלילה מתמקדת בדמות פיקטיבית של רג'ב אסמעיל, משורר שחי תחת הדיכוי של המשטר הערבי ומתמודד עם קונפליקטים אישיים בתוך המפלגה הקומוניסטית שהיה פעיל בה.
ברומן השני, "מסכה בצבע השמים", העלילה נעה סביב סיפורו של נור, ארכיאולוג המתגורר ברמאללה. נור עוטה על עצמו מסכה שהשיג במקרה, ומאמץ זהותו של ישראלי בשם אור. הוא מצטרף למשלחת ארכיאולוגית ישראלית באחת ההתנחלויות. פלסטין, הקבורה על כל ההיסטוריה שלה, נגלית בפניו.

כעת, אחרי שחרורו, חנדקג'י - רווק יליד 1983 - לומד להסתגל להילה שאופפת אותו כסופר בעל מעמד. בחודש האחרון פתח עמוד אינסטגרם שצבר במהרה עשרות אלפי עוקבים. שם הוא מעדכן את עוקביו על על אירועי תרבות בהשתתפותו ועל שגרת עבודתו. הוא קוצר את פירות הכתיבה שהבשילה בין החומות ומקיים מפגשים עם קוראים, עיתונאים ואנשי רוח. הוא נחוש להמשיך את מה שהחל מאחורי הסורגים; לכתוב ולהעמיק את מקומו בזירה הספרותית. בפוסט שפרסם באינסטגרם ניסח זאת כך: "קרוב, בתוך קהיר, אחזיר את מילותיי ואכתוב אותן בדיו של הנילוס וקצבו. אכתוב כדי להשלים את חירותי. אכתוב עד שיוסרו ההגליה, הגזענות והפשיזם. עכשיו, במצרים, אעבוד על הרומן החדש שלי, על החיים והתקווה".
קשה לראות ביצירה של חנדקג'י ובצעדים שהוא עושה מאז שחרורו מסע אישי בלבד. ככל שחולפים הימים, מתברר כי דמותו כסופר שנולדה בין חומות הכלא נהפכה בעיני רבים לסמל של עמידה תרבותית מול דיכוי. הוא זוכה להערכה כפולה מהציבור בעולם הערבי: פעם אחת על ההתעקשות לכתוב בתוך תא, תחת פיקוח מתמיד, ופעם נוספת על הבחירה להמשיך לפעול בזירה הספרותית בגלות.

חנדקג'י באירוע לכבודו בחנות הספרים "דיוואן" בקהיר בחודש שעבר
בראיון שהתקיים לפני כחודש ב־BBC בערבית אמר: "זה לא חופש שזכיתי לו בצורה טבעית. זה כמו לידה מהמותן. יצאנו בזכות ההריסות של העם שלנו בעזה וים של דמים". הוא הודה כי החלטתו לכתוב נבעה מתוך רצון להיאחז בחיים. "האסיר הפלסטיני זקוק לתקווה ולמשמעות. אסיר שכותב בכלא נהפך לנרדף, ולכן כותבים בצורה סודית מאוד ומבריחים את החומרים שכותבים בעזרת אסירים שאמורים להשתחרר ובעוד דרכים". הוא גם שיתף את תחושותיו בזמן המלחמה: "במשך שנתיים החרימו את הכל — מחברות, דפים ועטים. כאשר עורכת הדין באה לבקר אותי חשתי בקנאה שהיא מחזיקה בעט ואני לא. אבל עכשיו הנה אני גם מחזיק עט ופוגש את הקוראים וחותם על הספר".
ימים ספורים לאחר שחרורו התראיין לערוץ "אל־ערבי" הקטארי ואמר: "למרות התנאים הצנועים שבהם כתבתי את הרומן שלי בכלא זו היתה הדרך שלי לבטא את זהותי התרבותית ואת מעורבותי כאינטלקטואל מול האויב הציוני". בהמשך הדגיש כי "סופרים פלסטינים משלמים מחיר על כתיבתם — בגופם ובנפשם — אבל מבחינתי אי אפשר לכתוב ספרות שאינה קשורה לסוגיה הפלסטינית".
העיתונאית והמשוררת עאישה בלחאג', שראיינה אותו בעיתון "אל־ערבי אל־ג'דיד" היוצא לאור בלונדון, סיפרה שהכתיבה מתוך הכלא העניקה לחנדקג'י פרספקטיבה תרבותית ייחודית. הוא אמר בו כי בזמן המאסר סירב לכתוב ספרות כלא מסורתית שמתעדת סבל. "במקום זאת הפכתי את הכלא לנקודת תצפית תרבותית שממנה אפשר להתבונן על העולם, ובמקביל לשאוף לתבוע מחדש את אנושיותי. הצלחתי בכך, וזה תרם להחזרת הזהות שלי, במיוחד לאחר שהחלטתי לצאת לפרויקט ספרותי שהניב את הרומן". כשנשאל מה הוביל אותו לכתיבה ענה: "כיצד אנו כותבים ספרות אנטי־קולוניאלית בתוך מציאות קולוניאלית? כיצד אנו מפרשים את המצב הקולוניאלי הזה בפלסטין? אני מנסה, ככל האפשר, לתפוס מחדש את המאפיינים האנושיים הקולקטיביים של העם הפלסטיני".

הוא גם סיפר כיצד נודע לו על הזכייה בפרס: "סוהרי הכלא פרצו לתא ולקחו אותי לחקירה. כשהחוקרים שאלו אותי על כך, הבנתי שזכיתי. או ליתר דיוק שניצחתי". לדבריו, "הפרס הזה הוא ניצחון לעמי הפלסטיני, ניצחון לעזה. באותו רגע הרגשתי שתרמתי, אפילו בצורה צנועה מאוד, להתנגדות המתרחשת שם. זו היתה מערבולת של עצב, שמחה, גאווה והתעלות בו־זמנית. הרגשתי שעל כתפיי רובצת אחריות גדולה כסופר וכאינטלקטואל פלסטיני פעיל".

מאחורי הסורגים​

כתיבתו של חנדקג'י נטועה במסורת ארוכה של סופרים פלסטינים שהחלו את דרכם בין כותלי הכלא הישראלי, ובהדרגה עיצבו את הז'אנר המוכר כיום כ"אדב א־סג'ון" — ספרות הכלא הפלסטינית. בשביל כותבים אלה, הכתיבה אינה רק ביטוי אישי אלא גם אקט של מחאה נגד הדיכוי הישראלי. מחמוד מוסא זיאד, שחקר את התחום בעבודת המאסטר שלו באוניברסיטת ביר זית הממוקמת בסמוך לרמאללה, היטיב לתאר זאת: "הספרות שנכתבת על ידי אסירים פלסטינים היא אחת הדרכים להתנגדות, ומסוגלת לבטא טוב יותר את נפש האדם הכלוא, את מניעיו ולחזק את נחישותו במשך החוויה הקשה, ובמקביל לתאר את מציאות הכליאה ואת ההתמודדות בתוכה".
וליד אל־הודלי הוא מן הקולות המרכזיים של ספרות הכלא הפלסטינית. אל־הודלי, ממחנה הפליטים ג'לזון (צפונית לרמאללה), נעצר ב-1990 על רקע השתתפותו האלימה באינתיפאדה הראשונה ושוחרר לאחר 12 שנים. בשנת 2000 הוציא לאור את הרומן "וילונות האפלה" ובו תיאר את חוויית החקירה במתקני כליאה בישראל. דרך דמותו של עאמר הוא מגלם את מצוקת האסירים תחת חקירות ממושכות, לחץ נפשי ושיטות מודיעין החודרות לנפש — לרוב ללא עינויים פיזיים, אלא באמצעים פסיכולוגיים שמערערים את תחושת הזהות והעמידות. אל־הודלי נעצר שוב בשנים 2008, 2010 ו–2017 במעצרים מינהליים, ובמשך השנים נהפך לדמות מייצגת של ההתמודדות הפלסטינית עם דיכוי וכליאה.

פארידה, אמו של האסיר הביטחוני וליד דקה, לצד תמונתו ב-2017. הוציא ספר ילדים בשם "סודו של שמן הזית"; צילום: אלכס ליבק

דוגמה נוספת היא יצירתו של וליד דקה, שהיה מעורב בחטיפתו ורציחתו של החייל משה תמם, ומת מסרטן ב–2024. ב–2018 פרסם את ספר הילדים "סודו של שמן הזית", המתאר את מסעו של הילד ג'וד המבקש לבקר את אביו הכלוא. הסופרת לילה אל־בטראן כתבה בהקדמה לספר כי דקה מציג "מודל לספרות המשלבת פנטזיה, שבה הגיבור חי תחת כיבוש, והנסיבות מחייבות סודיות — בלי לעזוב את עולם הדמיון והילדות". הספר, המשייט בין מציאות לאגדה, זכה באותה שנה בפרס אתיסלאת לספרות ילדים ונוער בערבית המוענק באמירויות.
גם ספרו של האסיר נאסר אבו סרור, "סיפורה של חומה", שראה אור ב–2023 ותורגם לאנגלית ב–2024, זכה לשבחים. הוא נידון למאסר עולם על רצח חוקר השב"כ חיים נחמני ב–1993 ושוחרר בעסקה האחרונה בין ישראל לחמאס. ברומן הוא מתאר את חוויית חייו בין קירות הכלא ואת השפעתה על תפישת העצמי. בביקורת שכתבה העיתונאית סאמיה עיסא בעיתון "אל־ערבי אל־ג'דיד" נאמר כי אבו סרור "אינו מהסס לבקר את האליטות הפלסטיניות" ויצר דמות של אסיר שאינה חסינה, אלא פגיעה ושברירית. לדבריה, הוא "מפרק את המסגרת הרגילה שמוכרת על חיי אסירים ומעלה שאלות נועזות על המשמעות הקיומית של מאסר ממושך ועל מערכת היחסים המורכבת בין האסיר לבין קירות תאו".

עטיפת התרגום לאנגלית של ספרו של האסיר הביטחוני נאסר אבו סרור; צילום: Penguin Random House


על רקע מסורת זו מבקש חנדקג'י למקם את עצמו מחדש בעולם שמחוץ לגדרות. הוא ממשיך לכתוב מתוך תחושה של פצע מדמם, אבל עושה זאת במציאות חדשה ובזירה ספרותית רחבה יותר. בכך הוא מצטרף לדור של יוצרים פלסטינים הפועלים מחוץ לרצועה ולגדה וכותבים מתוך תחושת שבר אבל גם רצון להשמיע את הקול הפלסטיני בעולם הערבי. בראיון ל"אל־ערבי אל־ג'דיד" אמר: "יש לי כמה תוכניות — החשובה שבהן היא השלמת הדוקטורט וכתיבה של רומן שעבדתי עליו בששת החודשים לפני שחרורי. הוא עדיין במחשבותיי, כי החרימו לי את העטים והמחברות. זהו רומן על וליד דקה, ידידי וחברי". הוא מוסיף שהוא "עובד על שיתוף פעולה עם קבוצת אינטלקטואלים פלסטינים, ערבים ובינלאומיים, במטרה לחשוף את פניה האמיתיות של הספרות הציונית ואת היבטי הגזענות הקיימים בכל השיח הציוני".

וטוב מאוד שכך שמאלני קיצוני חובב מחבלים, לעיתון החמאס האנטי-ישראלי והאוטו-אנטישמי החלאתי של שוקן הארץ אין מה להיפגש עם אלופי צה"ל ומפקדיו. שייפגשו עם הקטארים האיראנים הטורקים והאנטישמים מה BDS חבריהם לפשע ולטרור.

 

[Harrington]

אני מודע לכך שהפורום הזה הוא לא הפורום הציוני ביותר בישראל. אבל במה חטאנו שאנחנו צריכים לקרוא על מעלליו של איזה מחבל שאחראי לרצח יהודים-ישראלים? אם הנבלה רוצה לכתוב ספרים, שיבושם לו. אין לכל יהודי-ישראלי באשר הוא כזה אלא לקוות שיזכה במהרה בימינו לרדת בטעות לכביש ולהידרס למוות על-ידי אוטובוס, בהנחה שיש כאלה גם במצרים. לכשזה יקרה, אשמח להתעדכן על כך באמצעות הפורום החשוב הזה. עד אז, לא מבין מה שמו או פוסטים מאדירים עליו עושים אצלנו.

 

[certified.woke]

אני מודע לכך שהפורום הזה הוא לא הפורום הציוני ביותר בישראל. אבל במה חטאנו שאנחנו צריכים לקרוא על מעלליו של איזה מחבל שאחראי לרצח יהודים-ישראלים? אם הנבלה רוצה לכתוב ספרים, שיבושם לו. אין לכל יהודי-ישראלי באשר הוא כזה אלא לקוות שיזכה במהרה בימינו לרדת בטעות לכביש ולהידרס למוות על-ידי אוטובוס, בהנחה שיש כאלה גם במצרים. לכשזה יקרה, אשמח להתעדכן על כך באמצעות הפורום החשוב הזה. עד אז, לא מבין מה שמו או פוסטים מאדירים עליו עושים אצלנו.

נחמד לראות כיצד מררתך פוקעת.

לעניננו:
(א) רציתי להביא לידיעת צאן הקדושים כאן את החלטת סר הבטחון המוקיון העגום "לסנן" עתון שאינו לרוחו.
(ב) כדי שצאן הקדושים כאן יבין במה מדובר, החלטתי לצטט את המאמר שהצית את חמתו, אשר אין בו ולו מלה אחת משלי.
(ג) החפצים בעתונות "מסוננת" הם דרך כלל גם כרותי-אונה.

אשר לאחוליך - כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה (בבא קמא צב א)...וחייך שלא יזיק לך, אתה ממש זקוק לזה לא פחות ממני...

 

[Harrington]

נחמד לראות כיצד מררתך פוקעת.

לעניננו:
(א) רציתי להביא לידיעת צאן הקדושים כאן את החלטת סר הבטחון המוקיון העגום "לסנן" עתון שאינו לרוחו.
(ב) כדי שצאן הקדושים כאן יבין במה מדובר, החלטתי לצטט את המאמר שהצית את חמתו, אשר אין בו ולו מלה אחת משלי.
(ג) החפצים בעתונות "מסוננת" הם דרך כלל גם כרותי-אונה.

אשר לאחוליך - כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה (בבא קמא צב א)...וחייך שלא יזיק לך, אתה ממש זקוק לזה לא פחות ממני...

הסתפקתי בקריאת 6-8 מילים מתגובתך. סומך עליך שהיו מרתקים. מבחינתי, אין לי מה להוסיף על מה שכתבתי למעלה. תירוצי סבתא למיניהם או הסברים על אהבתך לשונאי ישראל הרצחניים ביותר, לא באמת מעניינים אותי, עמך הסליחה.

 

[certified.woke]

הסתפקתי בקריאת 6-8 מילים מתגובתך. סומך עליך שהיו מרתקים. מבחינתי, אין לי מה להוסיף על מה שכתבתי למעלה. תירוצי סבתא למיניהם או הסברים על אהבתך לשונאי ישראל הרצחניים ביותר, לא באמת מעניינים אותי, עמך הסליחה.

בכל זאת נחמד היה לצפות בך "מתפוצץ"...ורסיסי קליפת האפוק שלך מתעופפים לכל עבר.
אינך יכול לדעת מתי ימלאו ימיך ותאסף אל אבותיך...אני מניח כי תקדימני בהרבה, האין זאת?

 

[Harrington]

בכל זאת נחמד היה לצפות בך "מתפוצץ"...ורסיסי קליפת האפוק שלך מתעופפים לכל עבר.

שוב הפנטזיות שלך? סורי יקירי, אך בשביל לראות אותי "מתפוצץ" ממשהו שאתה עשית או כתבת, תצטרך לקום (משמעותית) יותר מוקדם . אין לי בעיה עם שגעון גדלות של אנשים, אבל כשזה כל כך מעושה ומזויף, בחייאת סרטיפייד, אתה מסוגל ליותר.

אינך יכול לדעת מתי ימלאו ימיך ותאסף אל אבותיך...אני מניח כי תקדימני בהרבה, האין זאת?

אין לי שמץ של מושג. משאיר זאת בידי הקב"ה ולא מתעניין במיוחד בעניין (כמו גם לא רואה רלוונטיות כלשהי במשפט הזה למשהו). עמך הסליחה.

נראה שמיצינו ידידי. כשאתה מגיע לשלב הזה של שגעון גדלות והמצאותיך הנובעות ממנו לגבי, המצאות שכרגיל כל קשר בינן למציאות קיימות אך ורק במוחך הקודח (ולשיטתך מעניינות את צאן קוראיך), זה השלב בו האנושיות עליה חונכתי מונעת ממני מלהמשיך את ההתכתבות, לאור תחושת הבעיטה בגוויה שהיא יוצרת.

תצטרך לסלוח לי אם לא אקרא את הגיגיך הבאים בתת-השרשור הזה, שללא ספק יחזרו על שגעון הגדלות, המצאות שונות ומשונות לגבי ושאר מרעין בישין מנותקי קשר לעולם המציאות.
הרבה אושר והצלחה, מיצינו.

 

[certified.woke]

שוב הפנטזיות שלך? סורי יקירי, אך בשביל לראות אותי "מתפוצץ" ממשהו שאתה עשית או כתבת, תצטרך לקום (משמעותית) יותר מוקדם . אין לי בעיה עם שגעון גדלות של אנשים, אבל כשזה כל כך מעושה ומזויף, בחייאת סרטיפייד, אתה מסוגל ליותר.

אין לי שמץ של מושג. משאיר זאת בידי הקב"ה ולא מתעניין במיוחד בעניין (כמו גם לא רואה רלוונטיות כלשהי במשפט הזה למשהו). עמך הסליחה.

נראה שמיצינו ידידי. כשאתה מגיע לשלב הזה של שגעון גדלות והמצאותיך הנובעות ממנו לגבי, המצאות שכרגיל כל קשר בינן למציאות קיימות אך ורק במוחך הקודח (ולשיטתך מעניינות את צאן קוראיך), זה השלב בו האנושיות עליה חונכתי מונעת ממני מלהמשיך את ההתכתבות, לאור תחושת הבעיטה בגוויה שהיא יוצרת.

תצטרך לסלוח לי אם לא אקרא את הגיגיך הבאים בתת-השרשור הזה, שללא ספק יחזרו על שגעון הגדלות, המצאות שונות ומשונות לגבי ושאר מרעין בישין מנותקי קשר לעולם המציאות.
הרבה אושר והצלחה, מיצינו.

"חונכתי"?
אתה?
וואו, איזו יומרה!
חסוך משק שפתיך ונצלו לצנון דיסת הבוקר שלך...

 

[Harrington]

"חונכתי"?

אכן… ברור לי שלא כולם זכו ויתכן שהיה עדיף אלמלא השתמשתי במונח שיתכן שיגרום לך צער על כך שאצלך בבית לא היו דברים כאלה בצעירותך. אין לי אלא להודות על תגובתך זו, המזכירה לי להודות ליושב במרומים ולהורי ז״ל על שזכיתי בכך.
יישר כח והתנצלותי אם גרמתי לך לעוגמת נפש.

ובכל זאת, מיצינו.

 

[certified.woke]

אכן… ברור לי שלא כולם זכו ויתכן שהיה עדיף אלמלא השתמשתי במונח שיתכן שיגרום לך צער על כך שאצלך בבית לא היו דברים כאלה בצעירותך. אין לי אלא להודות על תגובתך זו, המזכירה לי להודות ליושב במרומים ולהורי ז״ל על שזכיתי בכך.
יישר כח והתנצלותי אם גרמתי לך לעוגמת נפש.

ובכל זאת, מיצינו.

עגמת נפש?
לי?
אתה?
לא הגיע הזמן לנטוש יומרות מטופשות ולהתחבר למציאות?