דעתי
למיטב ידיעתי, אברבוך משמש עדיין כמנהל המקצועי של אגודת "אתלטי מיזונו נתניה". מועדון שהצליח, בזמן הקצר יחסית שהוא פועל, להגיע להישגים נאים מאוד. לאברבוך, יחד עם מולי מלכא והמאמנים הנוספים באגודה, ישנו חלק גדול בקידום המועדון.
אינני בקי בפרטי המקרה שמתאר סהר במאמרו, אך אם אכן הוא איבד את משרתו באיגוד האתלטיקה, הרי שהדבר מצער. אדם בעל נסיון וידע מקצועי כל כך רחב, שמאפיין רבים מאתלטי קרב ה-10 והקפיצה במוט, צריך לעבוד בזכות כל אלה, ולא (רק) כהכרת תודה על הישגיו הגדולים.
על אף הנימה הקשה שעולה מדבריו של סהר, אני מקווה שבעתיד יימצא פיתרון, ונראה את אלכס אברבוך מאמן אתלטים רבים ומביאם לתוצאות יפות.
פרשן הכדורסל כותב דברים "שבאים המלב", ומבטאים את כעסו ותמיהתו לנוכח הפסקת עבודתו של אברבוך, בו הוא רואה (בצדק) כמישהו העתיד לקדם את האתלטיקה הישראלית. עם רבים מטיעוניו, בייחוד אלה הנכתבו בגוף המאמר, אני נוטה להסכים.
אולם, ארשה לעצמי לחלוק על פסקאות הפתיחה והסיום שלו. האם זו הסיבה, בגינה המשלחת האולימפית חזרה ללא מדליות? אברבוך סיים את דרכו כאתלט לפני שלוש שנים, בסך הכול. וכי אפשר לצפות שבזמן כה קצר ניתן יהיה להגיע להישגים כה יוצאי דופן, כמו מדליות אולימפיות? מצד שני, ייתכן שבחר לתאר את פיטוריו כדפוס שמאפיין את פעילות איגודי הספורט, ולאו דווקא כגורם בודד.
תרבות הספורט, שעל חסרונה מצר הכותב, דווקא קיימת, לעניות דעתי (אם כי מעולם לא הצלחתי להגדיר כראוי את המושג ולהגיע לעומק משמעותו). פעמים תכופות, כמעט בכל שבוע, מתקיימת פעילות המונית, תחרותית ועממית, בכל רחבי הארץ. זו באה לידי ביטוי במירוצים השונים, טריאתלונים, משחים, צעדות ועוד. פעילויות כמו ליגות "שכונתיות" שונות של קט - רגל, סל, עף ורשת מעידות על מודעות עניפה לספורט ופעילות גופנית. גם כאן, אולי התכוון לתרבות של קבלת החלטות. לא יודע.
נבצר ממני גם להבין את סיום דבריו. האם משנה העובדה אם ענף ספורט, זה או אחר, דורש נעליים? שייט, התעמלות, ג'ודו ושחייה אכן אינם דורשים נעליים, אך הדבר אינו גורע מאומה מערכם. אופי הפעילות אינו דורש זאת.
