אלימות- מאיפה זה מתחיל- א'

[אש בשמים]

אלימות- מאיפה זה מתחיל- א'

זו דעתי על מקורות האלימות: אתחיל ואומר שאני לא מאמין ברוע. אני לא מאמין שהאדם רע ומושחת מיסודו. מה שנראה לנו כגורמים שליליים בנפש האדם הם למעשה גורמים חיוביים מאוד חזקים שפשוט נמצאים במקום הלא נכון שלהם, וכך מתחיל העיוות (הדבר דומה לצינור מים שנוצר בו קשר, וכך זרימת המים נחסמת). הדרך לרפא אותם היא פשוט להחזירם למקומם הנכון וכך להביא לאיזון מחדש. מצב חיובי ורצוי הוא מצב מאוזן. אז מה השתבש? כשתינוק נולד, בהתחלה הוא לא יודע להבדיל איפה או נגמר והעולם סביבו מתחיל, הוא עסוק בשנות חייו הראשונות בהגדרת זהותו והגדרת הגבולות בינו לבין סביבתו. הוא מגדיר את עצמו תחילה באמצעות החוויות שעוברות עליו אישית ("לי"- כואב לי, טוב לי, טעים לי, קר לי וכו') ואז, דרך זה, את גופו בתור הממשק המגשר בינו לבין העולם ומסנן עבורו את תחושות העולם שמסביב, ובהמשך את רכושו או את מה ששיך לו שאותם הוא תופס כהרחבה של גופו, כולל האמא או בני המשפחה שמעניקים לו ביטחון ("שלי"- זה הגוף שלי, אלה הצעצועים שלי, זאת האמא שלי וכו'). לאחר מכן הוא מגדיר את כל מה שהוא לא "שלי" ואת מה שיכול להוות איום פוטנציאלי על מה ששיך לי ("אתה"- אתה מפריע לי, אתה מפחיד אותי, אתה מצחיק אותי, אתה אוהב אותי וכו'). כאן מתחילה הבעיה, כאן חושי ההשרדות שלו מתחילים לשדר לו שיש לו מתחרים פוטנציאלים על אמצעי הקיום או גורמים שיכולים לפגוע בו. לאחר שהוא תופס אותם כישויות זרות ונפרדות ממנו, הוא תופס לבסוף, במין ראייה מהופכת, גם את עצמו כישות נפרדת בעולם ("אני"- אני חזק, אני שמח, אני פוחד, אני עצוב, ובהמשך גם- אני חושב, אני מאמין וכו') והתהליך הושלם- אגו חדש בא לעולם. לאגו תפקיד מאוד חשוב בעולם. הוא אחראי על השרדותינו ועל היכולת שלנו לתמרן בעולם פיזי, דרך חמשת החושים, בו אנו מתפקדים כישויות עצמאיות נפרדות. אבל גם לאגו המקום והמידה הנכונים שלו, הוא לא אמור לבלוע חלקים אחרים של האישיות אלא לפעול בהרמוניה איתם. אז שוב, איפה הבעיה מתחילה? אחרי שעוצב האגו בשנתיים שלוש הראשונים של חיינו (שלרוב, הזכרונות שלנו מהתקופה הזאת לא סדירים, הם מתחילים להיות רציפים פחות או יותר מהזמן בו האגו שלנו עוצב כמוצר מוגמר) מתחיל תהליך הפוך. אחרי שלמדנו שאנו נפרדים מהעולם, אנו לומדים לתקשר איתו ולבנות אליו גשרים. אחרי שהגדרנו את הגבולות שלנו, אנו לומדים להכיר את מה שנמצא מחוץ להם. אנו לומדים שיש עוד אנשים מסביבינו שהם דומים לנו מבחינת החוויות שעוברות עליהם ויש להם דברים משותפים איתנו, אנו לומדים שהם מרגישים כמונו, ושאם מכאיבים להם רע להם והם בוכים בדיוק כמונו, אנו לומדים שהיחס שניתן אליהם יחזור אלינו, וכך מתחיל תהליך החיברות. בתקופה זו אנו לומדים להיות יצורים חברתיים שפועלים במשותף ומסוגלים להגיע לאחר וליצור קשרים הדוקים איתו. אחד התהליכים החשובים של החיברות הוא לימוד האמפתיה. אמפתיה היא ההפך מהאגו. אגו נשען על נבדלות, האמפתיה נשענת על אחדות. אמפתיה היא היכולת לחוש ולהזדהות עם רגשות האחר. בזכות האמפתיה אנו מבינים שלהכאיב לאחר זה לא בסדר (כי זה יכול להכאיב גם לנו) ולשמח אותו עושה גם לנו טוב. מהאמפתיה מתחיל להתפתח עם הזמן גם המצפון שהוא ראשית המוסר. אמפתיה היא טבעית מאוד לכל בני האדם. היא לא למידה של משהו חדש, היא חזרה על מצב שכבר היינו בו פעם, לפני שלמדנו שאנו נבדלים, כשהכל היה חלק מאיתנו ואנחנו היינו חלק מהכל, כשאנו וכל עולמינו היה רחם אחד חשוך וחמים, והרגשנו כל מה שאמא שלנו הרגישה. אלא שבזמן התהליך העדין הזה של החיברות, נדיר שלא מופיעים שיבושים שונים בדרגות שונות של חומרה. ולמה זה קורה? כי על הפעוט מופעלים מהסביבה לחצים של הישרדות, והשורד היעיל ביותר הוא כידוע האגו, זה שיודע לשים את הכל בצד כדי לדאוג לעצמו, להשרדותו ולרווחתו. מאיפה הלחצים האלה מגיעים? מאיפה לא. מתח בבית וריבים בין ההורים או בני המשפחה שמכניסים את הפעוט לסטרס, גננת נוקשה שכועסת ומענישה, ילדים בגן שמרביצים ונושכים, אין מספיק אוכל כשרעבים, כופים עלינו לאכול כשלא רוצים, אין מספיק יחס כשרוצים, כלב של השכנים שנובח ומפחיד, הורים מותשים שמגיבים בכעס וחוסר סבלנות, חדשות מטרידות על מחבלים ועל "אנשים רעים" שבאים כדי לחטוף ילדים ולכן אסור לדבר עם אנשים זרים, מכוניות שעלולות לדרוס, ועוד רשימה ארוכה של גורמים, וכל זה אצל ילד נורמלי. שלא לדבר מה עובר על ילד שעובר התעללות, נטישה, הזנחה או טראומה קשה. כתוצאה מלחצים אלה מהסביבה שנתפסת כעויינת ומלאת סכנות, האגו מגיב בהסתגרות ומעבר למצב מגננה, מצב בו מתחדדים הגבולות ביני לבין האחר או ביני לבין "מה שבחוץ". ההשפעה המיידית היא כפולה. מצד אחד, תהליכי הפנמת החיברות מושהים זמנית כדי לחזק את האגו ולתת לו את המרחב והכלים להגן על עצמו, ומצד שני מחפשים מרחב מוגן כדי לברוח אליו ולהסתתר בו, הגנה חיצונית שהיא חזקה יותר מההגנה שאנו מסוגלים לספק לעצמינו בשלבים הראשונים של החיים. וכך אנו מפתחים תלות בבית, בהורים, במבוגרים או מקורות סמכות כדי לשאוב מהם הגנה וביטחון כנגד "כל השאר" שמאיימים עלינו. וכך נוצרת תודעה של "הם ואנחנו". "אנחנו" זה אני ומי שאיתי ומגן עלי, והם זה כל היתר, האויבים, אלה שרוצים ברעתי ועל כן אין לי מה להתחבר אליהם או לפתח אליהם אמפתיה. כנגד ה"הם" תופעל תגובה השרדותית של להילחם או לברוח. לסלק את האיום, או אם אנו לא מספיק חזקים אז להסתלק מדרכו. היחידה הראשונה של "אנחנו" שנוצרת בחיים היא התא המשפחתי (ועל כן כשהאיומים והלחצים ההשרדותיים מגיעים מתוך התא המשפחתי עצמו, התסביכים, הפחדים, רגשות האשמה וההתקרבנות הם נושאים לדיון נפרד), מה שיתרחב מאוחר יותר לחברים, לקבוצה, לקהילה, לעם ולמדינה. ככל שהלחצים ההשרדותיים שאנו נתונים בהם בילדותינו המוקדמת הם גדולים יותר, כך תפגע היכולת שלנו לפתח אמפתיה ולקשור קשרים בונים עם הסביבה, והתגובות יהיו הגנתיות והשרדותיות יותר בבחינת "אתה איום, עד שלא הוכח אחרת". ומאחר ותהליכי האמפתיה והחיברות מתפתחים על גיל מסויים (גיל 5 או 6 אם אני לא טועה) לחצים סביבתיים מוקדמים יותירו עלינו את חותמם לאורך זמן.

 

[אש בשמים]

אלימות- מאיפה זה מתחיל- ב'

אם כך, אנו מתבגרים לתוך מציאות בה הסביבה עזרה לעצב את אופיינו. סביבה רגועה ובטוחה- ילדים שמחים, חברותיים, אמפתיים, רגועים ובעלי ביטחון עצמי. סביבה מלחיצה ומפחידה- ילדים עצובים, מפוחדים, חסרי ביטחון, עצבניים, אלימים וחסרי כישורים חברתיים (כמובן שכל זה נאמר בהכללה גורפת שכן גם גם האופי המולד עצמו משפיע, והסביבה מייצגת "רק" את הכיוון והמגמה הכללית). הסביבה היא לצורך העניין התא המשפחתי, המסגרות הראשונות שאנו לוקחים בהן חלק והסביבת מגורים/שכנים/חברים. אני רוצה לדבר קצת על הפחד, בתור הרגש הראשי שמעורר התנהגות השרדותית. פחד הוא רגש שולל. הוא מייצג רתיעה, התכווצות, המקום בו אנו שוללים את עצמינו ביחס לעולם (בניגוד לשנאה, שבה אנו שוללים את העולם ביחס אלינו. לכן פחד ושנאה הם שני צדדים של אותה מטבע ופעמים רבות אחד גורם לשני). פחד מבוסס על הרעיון שאומר "לכל דבר שמתחיל יש סוף" (מישהו זוכר מאיזה סרט זה לקוח?) והרי התפקיד הראשי של האגו הוא לשרוד, להאחז, להותיר חותמו. הרעיון שהוא יחלוף כמו עלה בשלכת הוא בלתי נסבל עבורו והוא יעשה הכל, אבל הכל כדי למנוע מזה להתרחש, כולל לפגוע באחרים אם הוא מזהה אותם כאיום או כמכשול להשרדות. האגו מטבעו עוסק בעצמי ולא באחר, ועל כן, במקרה הצורך, העצמי נדחף לראש סדר העדיפויות, וכל היתר, כולל אמפתיה, מצפון וערכים, משתתקים ונדחים לאחר כך. "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות". לכן, בגלל התגובות ההשרדותיות רבות העוצמה של האגו, הפחד הוא רגש שמשבית את האישיות המלאה ונותנת רק לחלקים ממנה ביטוי. אחד הצדדים הראשונים שנפגעים בנוסף לאמפתיה ולרגישות, הוא ההגיון. פחד הוא רגש חסר אינטיליגנציה. הוא פועל מתוך אינרציה של עצמו, מתוך תירגולת חסרת מחשבה. הוא כל הזמן לוחץ- אין זמן לחשוב, אין זמן לתכנן, אין זמן להתחשב, הכל הולך לקרוס, הכל הולך להשתבש, אתה נרדף, אתה צריך לפעול עכשיו בלי לחשוב בכלל אם אתה רוצה לשרוד בכלל, פעל! ואנו פועלים- כפי שהפחד מורה לנו לפעול, לא כפי שהיינו פועלים אם היינו מקדישים למצב קצת מחשבה בריאה, רגועה ואובייקטיבית. הפחד הוא אוייב האובייקטיביות, הוא הביטוי הקיצוני והנורא ביותר של הסובייקטיביות. הוא יועץ גרוע שכן הוא מונע מאיתנו לתפוס את המצב לאישורו. הוא מתמקד במה שאנחנו לא יכולים לעשות, לא במה שאנחנו כן יכולים לעשות. הוא מעוות את הפרספקטיבה וגורם לנו לתפוס כל דבר כגדול ומאיים, גם אם לא זה המצב (אפשר להמשיל אותו לחדר חשוך שבו כל צללית נראת מפחידה ומאיימת, עד מדליקים את האור ורואים שמדובר בעצמים די תמימים.) פחד הוא בורות רגשית, הוא מייצג את הלא נודע- מצב בלתי נסבל להוויה האנושית, בעיקר אם היא מכווונת השרדות, שכן הלא נודע תופס אותנו לא מוכנים. ועכשיו, העבודה של הפחד היא קלה, הוא רק צריך לוודא שנשאר כל הזמן במוד של השרדות. למרות מה שנראה לנו, הניסיון של הפחד הוא לא לשמור עלינו, אלא לשמור על עצמו. הצד הפוחד שלנו הוא אחד הצדדים האישיותיים הפרמיטיביים שלנו שמחפשים לגיטימציה. כל עוד הוא לא יקבל הכרה אלא יודחק, הוא ימשיך לפעול בצללים ולעוות לנו את התפיסה (אחד החוקים המוזרים של הנפש הם שמה שאנו מסרבים לטפל בו ישירות, ימשיך וירדוף אותנו עד שנתמודד איתו, נעבד אותו ואז נוכל להמשיך הלאה). כל עוד לא נתמודד עם הפחד הוא ישתמש בנו כדי לשגשג על חשבונינו, על חשבון האנרגיה הרגשית שלנו, על חשבון המאמץ והעשייה שלנו, על חשבון המחשבה והתפיסה, ובמקרים מסויימים גם על חשבון הבריאות שלנו. והפחד מוצא לו בן ברית בתור האגו שמכוון השרדות וניתן לכוון ולתמרן אותו. הוא שודד מאיתנו את הכוח והעוצמה שלנו כדי לבנות לנו כלא במחשבות שלנו- בועה שחורה, מבהילה ומאיימת לחיות בה במקום במציאות. עכשיו, מה הקשר בין כל זה לאלימות? זה קשור כי הפחד מגרה ומפעיל תגובות השרדותיות, הוא הזרז של ההשרדות, הדלק שלה, ואחד מכלי הנשק העוצמתיים של ההשרדות היא האלימות. כשיש איום על קיומינו יש שתי תגובות אפשריות. להילחם (אם אנו מרגישים חזקים מספיק) או לברוח. ואם ברחנו ותפסו אותנו בפינה, אז נילחם על חיינו גם אם במצב אחר היינו מעדיפים לא להתמודד ישירות עם האיום, והמלחמה הזאת בפינה היא האכזרית והנואשת ביותר, כי היא ניזונה מהפחד להיכחד שנראה שעומד להתממש. אלא שעם הזמן וההתפתחות (ומאחר ואנו לא נתקלים בסכנות קיומיות בכל רגע ורגע בחיינו, לפחות לא סכנות קיומיות גלויות) המאבק הקיומי הזה קיבל צורה קצת אחרת. האדם הפך ליצור תרבותי שחי בצלוויזציות מתוחכמות ומעודנות לעין ערוך מהחיים במערה וציד ממותות, והאגו ההשרדותי היה חייב להתאים את עצמו כדי לשרוד את המעבר הזה. המאבקים על חיים והשרדות הגוף הפיזי הפכו במקרים רבים למאבקים על מעמד, שליטה וכוח שכן האגו הרחיב את ההגדרות שלו. מאחר והאדם נאלץ לחיות בחברה מורכבת, הוא לא יכול לדחות לחלוטין את האנשים סביבו כדי להתגונן מהתחרות עמם על משאבי קיום שהפכו משותפים. הוא פיתח אסטרטגיה אחרת הבנויה מהשגת מעמד חברתי גבוה, דרישת כבוד, כוח ושליטה. אם הוא יצליח לשלוט בהתנהגות אחרים הם לא יהוו עליו איום יותר. ורבותי- על זה מתבססת החברה האנושית מאז ועד היום- שליטה, שלטון, הבדלי מעמדות, אלה שיש להם ואלה שאין להם. יופי של חברה ברא הפחד בצלמו ובדמותו, ואחרי זה מתפלאים שיש בעיה קשה של אלימות, כל מבנה החברה תומך בה. לא הכל שחור, בחברה יש גם הרבה דברים יפים ונכונים כי זה הטבע האנושי האמיתי (כבר אמרתי בהתחלה שאני לא מאמין ברוע) אבל כל ההתפתחות החברתית שלנו כאנושות מלווים במאבק כוחות בלתי פוסק בין פחד וליצירתיות בונה, בין צורך לשמר את מה שקיים לבין הצורך להתקדם, בין הצורך לשלוט לבין הצורך לשחרר. בלי הצדדים הבריאים והחיוביים האלה לא יכולנו לשרוד, לא כחברה ולא כגזע, כי הם אלה שחילצו אותנו ממטחנת האשפה של האבולוציה והגדירו אותנו בתור מה שאנחנו.

 

[אש בשמים]

אל תקראו את ההודעה הקודמת

עקב באג מעצבן, קטעי משפטים הוכפלו. אני אנסה לתקן את זה בהודעה הבאה.

 

[אש בשמים]

ניסיון נוסף- אלימות חלק ב'.

אם כך, אנו מתבגרים לתוך מציאות בה הסביבה עזרה לעצב את אופיינו. סביבה רגועה ובטוחה- ילדים שמחים, חברותיים, אמפתיים, רגועים ובעלי ביטחון עצמי. סביבה מלחיצה ומפחידה- ילדים עצובים, מפוחדים, חסרי ביטחון, עצבניים, אלימים וחסרי כישורים חברתיים (כמובן שכל זה נאמר בהכללה גורפת שכן גם גם האופי המולד עצמו משפיע, והסביבה מייצגת "רק" את הכיוון והמגמה הכללית). הסביבה היא לצורך העניין התא המשפחתי, המסגרות הראשונות שאנו לוקחים בהן חלק והסביבת מגורים/שכנים/חברים. אני רוצה לדבר קצת על הפחד, בתור הרגש הראשי שמעורר התנהגות השרדותית. פחד הוא רגש שולל. הוא מייצג רתיעה, התכווצות, המקום בו אנו שוללים את עצמינו ביחס לעולם (בניגוד לשנאה, שבה אנו שוללים את העולם ביחס אלינו. לכן פחד ושנאה הם שני צדדים של אותה מטבע ופעמים רבות אחד גורם לשני). פחד מבוסס על הרעיון שאומר "לכל דבר שמתחיל יש סוף" (מישהו זוכר מאיזה סרט זה לקוח?) והרי התפקיד הראשי של האגו הוא לשרוד, להאחז, להותיר חותמו. הרעיון שהוא יחלוף כמו עלה בשלכת הוא בלתי נסבל עבורו והוא יעשה הכל, אבל הכל כדי למנוע מזה להתרחש, כולל לפגוע באחרים אם הוא מזהה אותם כאיום או כמכשול להשרדות. האגו מטבעו עוסק בעצמי ולא באחר, ועל כן, במקרה הצורך, העצמי נדחף לראש סדר העדיפויות, וכל היתר, כולל אמפתיה, מצפון וערכים, משתתקים ונדחים לאחר כך. "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות". לכן, בגלל התגובות ההשרדותיות רבות העוצמה של האגו, הפחד הוא רגש שמשבית את האישיות המלאה ונותנת רק לחלקים ממנה ביטוי. אחד הצדדים הראשונים שנפגעים בנוסף לאמפתיה ולרגישות, הוא ההגיון. פחד הוא רגש חסר אינטיליגנציה. הוא פועל מתוך אינרציה של עצמו, מתוך תירגולת חסרת מחשבה. הוא כל הזמן לוחץ- אין זמן לחשוב, אין זמן לתכנן, אין זמן להתחשב, הכל הולך לקרוס, הכל הולך להשתבש, אתה נרדף, אתה צריך לפעול עכשיו בלי לחשוב בכלל אם אתה רוצה לשרוד בכלל, פעל! ואנו פועלים- כפי שהפחד מורה לנו לפעול, לא כפי שהיינו פועלים אם היינו מקדישים למצב קצת מחשבה בריאה, רגועה ואובייקטיבית. הפחד הוא אוייב האובייקטיביות, הוא הביטוי הקיצוני והנורא ביותר של הסובייקטיביות. הוא יועץ גרוע שכן הוא מונע מאיתנו לתפוס את המצב לאישורו. הוא מתמקד במה שאנחנו לא יכולים לעשות, לא במה שאנחנו כן יכולים לעשות. הוא מעוות את הפרספקטיבה וגורם לנו לתפוס כל דבר כגדול ומאיים, גם אם לא זה המצב (אפשר להמשיל אותו לחדר חשוך שבו כל צללית נראת מפחידה ומאיימת, עד מדליקים את האור ורואים שמדובר בעצמים די תמימים.) פחד הוא בורות רגשית, הוא מייצג את הלא נודע- מצב בלתי נסבל להוויה האנושית, בעיקר אם היא מכווונת השרדות, שכן הלא נודע תופס אותנו לא מוכנים. ועכשיו, העבודה של הפחד היא קלה, הוא רק צריך לוודא שנשאר כל הזמן במוד של השרדות. למרות מה שנראה לנו, הניסיון של הפחד הוא לא לשמור עלינו, אלא לשמור על עצמו. הצד הפוחד שלנו הוא אחד הצדדים האישיותיים הפרמיטיביים שלנו שמחפשים לגיטימציה. כל עוד הוא לא יקבל הכרה אלא יודחק, הוא ימשיך לפעול בצללים ולעוות לנו את התפיסה (אחד החוקים המוזרים של הנפש הם שמה שאנו מסרבים לטפל בו ישירות, ימשיך וירדוף אותנו עד שנתמודד איתו, נעבד אותו ואז נוכל להמשיך הלאה). כל עוד לא נתמודד עם הפחד הוא ישתמש בנו כדי לשגשג על חשבונינו, על חשבון האנרגיה הרגשית שלנו, על חשבון המאמץ והעשייה שלנו, על חשבון המחשבה והתפיסה, ובמקרים מסויימים גם על חשבון הבריאות שלנו. והפחד מוצא לו בן ברית בתור האגו שמכוון השרדות וניתן לכוון ולתמרן אותו. הוא שודד מאיתנו את הכוח והעוצמה שלנו כדי לבנות לנו כלא במחשבות שלנו- בועה שחורה, מבהילה ומאיימת לחיות בה במקום במציאות. עכשיו, מה הקשר בין כל זה לאלימות? זה קשור כי הפחד מגרה ומפעיל תגובות השרדותיות, הוא הזרז של ההשרדות, הדלק שלה, ואחד מכלי הנשק העוצמתיים של ההשרדות היא האלימות. כשיש איום על קיומינו יש שתי תגובות אפשריות. להילחם (אם אנו מרגישים חזקים מספיק) או לברוח. ואם ברחנו ותפסו אותנו בפינה, אז נילחם על חיינו גם אם במצב אחר היינו מעדיפים לא להתמודד ישירות עם האיום, והמלחמה הזאת בפינה היא האכזרית והנואשת ביותר, כי היא ניזונה מהפחד להיכחד שנראה שעומד להתממש. אלא שעם הזמן וההתפתחות (ומאחר ואנו לא נתקלים בסכנות קיומיות בכל רגע ורגע בחיינו, לפחות לא סכנות קיומיות גלויות) המאבק הקיומי הזה קיבל צורה קצת אחרת. האדם הפך ליצור תרבותי שחי בצלוויזציות מתוחכמות ומעודנות לעין ערוך מהחיים במערה וציד ממותות, והאגו ההשרדותי היה חייב להתאים את עצמו כדי לשרוד את המעבר הזה. המאבקים על חיים והשרדות הגוף הפיזי הפכו במקרים רבים למאבקים על מעמד, שליטה וכוח שכן האגו הרחיב את ההגדרות שלו. מאחר והאדם נאלץ לחיות בחברה מורכבת, הוא לא יכול לדחות לחלוטין את האנשים סביבו כדי להתגונן מהתחרות עמם על משאבי קיום שהפכו משותפים. הוא פיתח אסטרטגיה אחרת הבנויה מהשגת מעמד חברתי גבוה, דרישת כבוד, כוח ושליטה. אם הוא יצליח לשלוט בהתנהגות אחרים הם לא יהוו עליו איום יותר. ורבותי- על זה מתבססת החברה האנושית מאז ועד היום- שליטה, שלטון, הבדלי מעמדות, אלה שיש להם ואלה שאין להם. יופי של חברה ברא הפחד בצלמו ובדמותו, ואחרי זה מתפלאים שיש בעיה קשה של אלימות, כל מבנה החברה תומך בה. לא הכל שחור, בחברה יש גם הרבה דברים יפים ונכונים כי זה הטבע האנושי האמיתי (כבר אמרתי בהתחלה שאני לא מאמין ברוע) אבל כל ההתפתחות החברתית שלנו כאנושות מלווים במאבק כוחות בלתי פוסק בין פחד וליצירתיות בונה, בין צורך לשמר את מה שקיים לבין הצורך להתקדם, בין הצורך לשלוט לבין הצורך לשחרר. בלי הצדדים הבריאים והחיוביים האלה לא יכולנו לשרוד, לא כחברה ולא כגזע, כי הם אלה שחילצו אותנו ממטחנת האשפה של האבולוציה והגדירו אותנו בתור מה שאנחנו.

 

[אש בשמים]

אלימות- מאיפה זה התחיל- ג'

ואנחנו הגענו לתוך המצב הזה, נולדנו לתוך מלחמות ומאבקי כוח שרק חלקם גופניים והרבה מהם הם מילוליים, חברתיים, משפטיים או כלכליים. מה שלמדנו מהרגע הראשון הוא שעלינו לעמוד על המשמר ללא הרף ולהגן על עצמינו מפגיעה. מה שחלקינו למדו הוא שאנחנו צרכים "לטרוף" אחרים אם אנחנו לא רוצים ש"יטרפו" אותנו קודם. האגו החברתי יצר לעצמו באופן מלאכותי מצבים לא רצויים כדי להימנע מהם בכל הכוח (די מצחיק אם חושבים על זה), מצבים כמו השפלה, מעמד נחות, בידוד חברתי, תחושת חוסר כשירות, מצבים שדי רחוקים מהטבע האמיתי שלנו ושלעולם לא יופיעו מעצמם כשאנו לבד עם עצמינו. לעומתם הוגדרו מצבים מסויימים כרצויים ונחשקים כמו כבוד, מעמד גבוה, סטטוס, כוח, עוצמה, יכולת להשפיע, תחושת עליונות. וכך נוצר מרוץ העכברים הזה של ניסיונות להגיע למעלה תוך דריכה על מי שמתחת, מלחמת מרפקים בניסיון להגיע לפסגה, שכן הפחד הגדיר שכל המשאבים מוגבלים ואין מספיק מהם לכולם. ומאחר והמאבק הזה נתפש ברצינות כהישרדותי, טבעי שאלימות תתפרץ מדי פעם במהלכו. הסתכלו על אחים שמתחרים בילדותם על אהבה ותשומת הלב מהוריהם ותבינו למה אני מתכוון ועד כמה עמוק התחרות הזאת הצליחה להגיע. הסתכלו בעיקר על זה שהוגדר בתור "הכבשה השחורה של המשפחה", זה שנקודת הפתיחה שלו מול אחיו היא נחותה מראש, ותראו תוצר מוצלח של מערכת החינוך הלא רשמית של החברה. כשיגדל צפו בו ותראו שורד אמיתי- הוא לא יניח לאף אחד לעמוד לו בדרך, מה שלא יתנו לו מרצון הוא יקח בכוח והוא יסלק הצידה את כל מי שהוא יתפוס כמכשול. לא כי הוא רע, כי הוא למד שאין לו ברירה, שבתור ברירת מחדל הוא לא רצוי בעולם הזה, והוא צריך לצאת מברירת המחדל הזאת בכוח. כך נוצרים דפוסים רגשיים שאחר כך קשה מאוד להיפטר מהם. רוב האנשים לא רוצים להיות אלימים או כוחניים. הם פשוט לא מעיזים לנהוג אחרת. אני אדבר קצת על דרמות שליטה, ועל המאבק על האנרגיה. כשאנו יוצרים קשר עם אדם, אנו יכולים לעשות זאת באחת משתי הדרכים: ליצור איתו שיתוף פעולה אמיתי ופורה, או להיכנס איתו למאבק ותחרות, גלויים או סמויים, מי מצליח להשפיע על השני ולא להיות מושפע, מי יוצא בידו על העליונה. הדבר נובע מרגשי נחיתות מובנים (שנוצרים עקב התנסויות כואבות של הפסדים בסיבובים קודמים) שכדי להתגבר עליהם אנו מנסים למצוא מישהו נחות יותר מאיתנו, ואם הוא מסרב להיכנס לתפקיד הזה, אז נכניס אותו לשם בכוח ונקטין אותו כדי לחוש נעלים מעליו. אם אנו מוצאים מישהו שכבר עונה בצורה טבעית על ההגדרות של "נחות", (ואני לא חושב שאף אחד הוא נחות באמת) אנו נדאג להשאיר אותו במצב הזה כמה שיותר, כדי שיזכור מה המעמד שלו ושלא ינסה להתעלות מעליו (וכמה ילדים עברו ועוברים הצקות והתעללות בגלל זה בבתי הספר בגלל ילדים אחרים שהחליטו להיות חכמים על קטנים). ברוב המיקרים מי שמולינו לא יסכים שנקטין אותו וינסה להקטין אותנו חזרה, וכך מתחיל מאבק כוח שיכול גם להיות פיזי, אבל בדרך כלל הוא מילולי. במהלך המאבק הזה, כל צד מפעיל על הצד השני את דרמת השליטה שלו, שהיא אוסף האסטרטגיות שהוא למד במהלך החיים כדי לתבוע לעצמו כוח והשפעה. רוב האסטרטגיות הנ"ל לא מודעות אלא אוטומטיות, האדם בכלל לא שם לב שהוא מפעיל אותם ומותפע לגלות שהוא הסתבך איכשהו במאבק כוח בלי לשים לב. ישנם כמה דרמות שליטה עיקריות, לא כולן בעלות טבע אלים, אבל לכולן אותה המטרה- להגן על עצמי, להקטין את האחר. ישנה הדרמה הכוחנית, זו שעוסקת באיום והפחדה, בכפייה בכוח ולעיתים גם באלימות פיזית. האדם מקטין את האחר בכך שהוא מפחיד אותו וגורם לעצמו להיראות כאיום שאין להתמודד מולו. ישנה הדרמה המתחקרת, זו שעוסקת בחקירה עויינת האדם השני, בגרימת תחושה מאוד לא נעימה של חוסר רצון של הצד השני "להיתפס בקלקלתו" ולניסיון הסתרה וחיפוי על נקודות תורפה. האדם מקטין את מי שמולו על ידי ביקורת, שיכנועו שהוא טועה, אשם, או הצגתו כמטומטם (תת סוג של הדרמה הזאת, היא מה שאני קורה לו "סינדירום הסטנדאפיסט והשורה הראשונה בקהל"- הקטנת האדם על ידי לעג, הצגתו באור מגוחך והלבנת פניו ברבים תוך שימוש בהומור בתור נשק). ישנה הדרמה המרוחקת, המתנשאת לפעמים של אדם ששומר על "דיסטאנס" בינו לאחר, נמנע עם מגע איתו ומקטין אותו בכך שהוא נותן לו תחושה שהוא לא שווה יחס. דרמה נוספת היא הדרמה של המסכן, זה שהכל קורה לו ואף פעם לא באשמתו, כולם מתאכזרים לו ונטפלים אליו. הוא מקטין את האחר על ידי יצירת רגשות אשם ובושה. אחזור ואומר שבדרך כלל אנו נכנסים לדרמות האלה בצורה אוטומטית, בלי להבין מה הלך כאן. לא התכוונו להיכנס לעימות, וגם אם כן, לא התכוונו שזה ייצא לנו ככה. אנו פשוט חוזרים על דפוסים רגשיים והתניות שבדרך כלל נוצרו לראשונה ביחסינו המוקדמים עם ההורים. איתם יצרנו את המאבקים הכי המוקדמים שלנו, מהם ירשנו פחדים ודפוסים מסויימים, ובתגובה להם למדנו מספר אסטרטגיות התנהגות כיצד להכריע אותם ולהשיג את שלנו. באופן לא מודע אנו חושבים שמה שעבד איתם, יעבוד גם עם כל השאר, וכך אנו נדחפים לעימותים מהר מדי ובקלות מדי. במקום בלמים שיעצרו אותנו בזמן, יש להרבה מאיתנו רעב פנימי לאנרגיה של האחר, לכוח שאפשר לשדוד ממנו על ידי הקטנתו כדי למלא חסכים רגשיים פנימיים, כי מעולם לא האמנו באמת בעוצמתינו. והרעב הזה דוחף אותנו לעימותים ביתר קלות. אדם משולל עוצמה פינמית ינסה להשיג אותה מבחוץ דרך אחרים (שיר גאוני של מאיר אריאל אמר "אדם צועק את שחסר לו. לא חסר לו, לא צועק). וזו הפתולוגיה של כל מאבק אלים- החל מהזירה האישית וכלה בזירה המדינית. דרמת שליטה של שני צדדים שמנסים לקחת לצד השני את המקום הלגיטימי שלו כדי לקבל לגיטימיות לעצמם.

 

[אש בשמים]

אני אמשיך, ברשותכם, מאוחר יותר ../images/Emo13.gif

 

[אש בשמים]

אלימות- מאיפה זה התחיל- ד'

וכך אנו חיים בתוך מאבקים, דרמות שליטה (שאימצנו לעצמינו בתור ההתניות הרגשיות שלנו) וסכנות מסביב, אמיתיות או דמיוניות בחברה שמונעת על ידי פחד וכוח. עקב האטמוספירה החברתית והרעילה הזאת, מתרחשת שחיקה מתמדת ביכולות החברתיות והאמפתיות שלנו ובמקום זאת אנו מתרגלים להסתובב במצב בלתי פוסק של מגננה, "ללכת לישון עם סכין מתחת לכר". במצב כזה קשרים חדשים עם בני אדם נתפסים פעמים רבות לא כהזדמנות חדשה ליצור חברויות, שותפויות או קשרים בונים, אלא כמקור איום חדש. אנו נצמדים בכוח לקשרים ישנים שכבר הוכיחו את עצמם כדי לשאוב מהם הגנה וביטחון ולפעמים מכריזים במשותף על החדשים כאיום שיש להגיב אליו בכוח. רק לאחר שהם יוכיחו שהם לא באמת איום (ואם לא פתחנו נגדם במלחמה עיקשת מדי), אז אפשר ליצור קשרים חברתיים איתם. כיצד מתנהגים אנשים שחיים במגננה מתמדת שמסיחה את דעתם מאפשרויות טובות יותר לחיים? חלקם מצמיחים שיריון קשה של קשיחות, מצמצמים רגשות או ביטויים שלהם ("ילדים גדולים לא בוכים"- מי המציא את השטות הזאת?) מנסים לבטא כוח ככל שאפשר, בהופעתם, בהתנהגותם, בשפת הגוף שלהם או ליצור מרחק "בריא" בינם לבין אחרים, לא לאפשר לאיש להיכנס למרחב האישי שלהם, להישאר קרים, מרוחקים ("להיות קול") ובמקרה הצורך לבטא כוח בצורה מוקצנת, שלא יתעסקו איתם. אחרים יחיו בסערת רגשות מתמדת, יצרו דרמות מצורה מואצת, יאשימו את כולם בפגמים שלהם במקום את עצמם, יהיו תגובתיים מאוד לכל גירוי, יכנסו בקלות לדרמות שליטה, לתחרות, למשברים ולרגעי שבירה, יבואו בדרישות וציפיות מוגזמות לאחרים ויגיבו בקיצוניות כשאלה לא יתממשו. ישנם עוד דרכים רבות לחיים במגננה מתמדת ולכולם מחנה משותף- עניים עצובות, פנים קפואות, פה כועס. אנשים פוחדים מתגוננים הם לא אנשים מאושרים, זה לא המצב הטבעי שלנו, לא בשביל זה אנו בנויים. הרבה מההתניות החברתיות שלנו קשורות להכחשת הפחד והדחקתו, בעיקר בקודים התנהגותיים בקרב הגברים. מי שמודה שהוא פוחד נחשב פחדן, בכיין ו"לא מספיק גבר". וכך הפחד מודחק ומושל בנו מבפנים, ממעמקים במקום לצאת אל פני השטח ולהשתחרר. הפחד הניסתר מומר למגננה, לאלימות ולאטימות- כשאנו עוסקים בהשרדות אנו נעשים אטומים לרגשות האחר ולמצוקתו, אנו עסוקים מדי במצוקתינו שלנו (שחיקת האמפתיה). בכלל, אצל הגברים, שעד היום היוו באופן כוללני את הכוח האלים העיקרי בחברה, נוצרו קודים מוזרים כדי לשלוט בהם ולהשאיר אותם במצב מתגונן. הדבר עסוק בהטלת ספק בגבריותם, בדרישה להוכיח שהם אכן ראויים להיקרא "גברים". קודים מוזרים, כי אם נחשוב על זה לרגע, אין להם שום תוקף מציאותי. גברים ישארו גברים גם אם הם יכשלו בכל הדרישות, הם גברים מלידה והם ישארו כך עד המוות. גבר לא יכול להפוך למשהו אחר אם הוא לא הוכיח את "הגבריות" שלו (מושג מעורפל שהגדרותיו משתנות מחברה לחברה) הוא ישאר גבר לתמיד. זה מקרה בו תפיסה חברתית סובייקטיבית מנסה לקרוא תיגר על עובדה ביולוגית אובייקטיבית ובלתי ניתנת להפרכה. למה זה קרה? כדי להשאיר אותם תחת שליטה. זה דפוס פעולה אופייני של הפחד- לנסות להשיג בכל מחיר משהו שלעולם לא תאבד (או שלעולם לא יהיה שלך), כדי להסיח את דעתך ממה שכבר יש לך. השליטה הזאת משחקת לידיהם של אנשים וגורמים מסויימים שמתוך הפחדים הפרטיים שלהם נידחפו להגיע לעמדות שליטה ולהשתמש בכוח קולקטיבי כדי להאדיר את עצמם, לספק את האגו שלהם ולהשקיט את הספיקות שלו. כך נוצרים מעמדות, מתרחשת הפרדה, מוכרזות מלחמות ונשמרת השליטה. קצת על הפרדה. מדובר במצב די טריקי כי תחת מסווה של צורך לגיטימי לכאורה בביטחון, שקט ופרטיות היא יוצרת את האכזריות והאטימות הגדולות ביותר. ההפרדה היא החומה הפנימית שאנו מציבים בינינו לבין מה שמחוץ לנו. מדובר באגו בצורתו הקשוחה ביותר- אני (ומי שיקר לי) מצד אחד, העולם מצד שני, ואין שום מגע בנינו. אנו מנסים ככל שניתן להימנע מליצור יחסי גומלין ממה שאנו שוללים, וכשאנו נכשלים (ואנו תמיד נכשלים, כי אי אפשר לאטום את עצמך מהעולם הרמטית) אנו נדחפים למעשים קיצוניים יותר ויותר כדי לנסות לשמר את ההפרדה הזאת בכוח, להרחיק מענינו את כל מה שאנו שוללים ומכחישים, את התגלמות הפחדים הגדולים ביותר שלנו- את השכנים שצבע עורם שונה, את העניים, המוגבלים, הנכים, החריגים, אלה שצורת חייהם אחרת, אלה שאוהבים דברים אחרים- "לא בחצר האחורית שלי!" ומי שישיג גבול (ובסופו של העולם שמסביב תמיד משיג גבול, זה פשוט המקום הלגיטימי שלו) יסולק בכוח ובלי רחמים מעבר לחומה. ואם החומה לא תעזור אז נצא החוצה לרדוף אותו כדי להרחיק אותו מהחיים שלנו כמה שיותר. ואם לא נצליח לסלק אז נדכא, נשלוט בו או במקרה שכלו כל הקיצים- נשמיד אותו כדי שנוכל לחיות בשלום והשקט הנפשי שלנו ישמר. ההפרדה היא טריטריאלית, היא שרירותית ואין בה היגיון. היא גם לעולם לא תצליח במטרתה. הפחד אף פעם לא מכוון אותנו לעבר מטרות שאנו יכולים להצליח בהן, וזאת כדי לשמור עלינו בשליטה, מסתובבים סביב הזנב של עצמינו. בסופו של דבר כל המטרות נכשלות וכל הפחדים מתגשמים, ואם חס וחלילה הצלחנו בכל זאת, הפחד מיד יכוון אותנו למטרה חדשה כדי להסיח את דעתינו מההצלחה הלא צפויה שלנו. הצלחה היא דבר בלתי נסבל עבור הפחד, כי אנשים מצליחים לא צרכים לפחד יותר. הפחד מוכן להשלים רק עם הצלחות שבאות על חשבון מישהו אחר, הצלחות שיוצרות אי צדק, שמביאות לאלימות, שיביאו בסופו של דבר להתחדשות המאבק. וכך בשם ההפרדה והפחד יש אנשים רכושניים בצורה אובססיבית שפוחדים שהעולם מסביב יחטוף להם את יקיריהם ולכן הם שומרים אותם מאחורי חומה בשליטה קשוחה ואכזרית, עד שהם בסוף באמת נשארים לבד. בשם ההפרדה והפחד אנשים מקנאים כי הם חושבים שמישהו אחר לקח להם או עלול לקחת את מה שמגיע להם ולהשאיר אותם בלי כלום, עד שהם מפסידים הכל במאבק. בשם הפחד וההפרדה אנשים מגיעים לעמדת שליטה כדי להכריז מלחמות על הצד השני ודוגלים בדרך ההתנגדות, עד שהם מפסידים ונופלים לתחתית. בשם הפחד וההפרדה, אנשים מסוגלים להיות מאוד אכזריים כלפי אלה שסרחו ועברו על חוקי החברה, עד שהחברה עצמה מאבדת צלם אנוש. בשם הפחד וההפרדה אנשים נבהלים מהצל של עצמם ובורחים מהעולם עד שהוא תופס אותם בסיבוב. בסופו של דבר הפחדים מתממשים, הם מבריחים את האדם ישר לידיהם במין הפוך על הפוך. מה שתנסה להמנע ממנו הוא מה שיקרה לך כי אי אפשר לעצור את החיים. כדי להגיע לשלום ואי אלימות, גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית, יש להפיל את חומות ההפרדה, להבין שאנו חלק לגיטימי בעולם וכך גם כל היתר. להבין שבאחדות יש כוח, שההפרדה מחלישה. שכולם אותו דבר, כולם ביחד וכל אחד לחוד ושכל אחד הוא גם יחודי מאוד וזה סדר, יש לכולם מקום בעולם (אם הוא היה אחיד הוא היה משעמם מוגבל מאוד). אומרים שהשלום מתחיל בפנים, וזה נכון כי האדם ברא את החברה בצלמו ובדמותו. מה שיפעל במיקרו יפעל גם במאקרו. אנשים ללא מאבק יצרו חברה ללא מאבק.

 

[s h o o s h a]

עשיתי זאת וקראתי עד הסוף

ואכן, מאמצת את פיסקת הסיום של מאמרך המלומד "...כדי להגיע לשלום ואי אלימות, גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית, יש להפיל את חומות ההפרדה, להבין שאנו חלק לגיטימי בעולם וכך גם כל היתר. להבין שבאחדות יש כוח, שההפרדה מחלישה. שכולם אותו דבר, כולם ביחד וכל אחד לחוד ושכל אחד הוא גם יחודי מאוד וזה סדר, יש לכולם מקום בעולם (אם הוא היה אחיד הוא היה משעמם מוגבל מאוד). אומרים שהשלום מתחיל בפנים, וזה נכון כי האדם ברא את החברה בצלמו ובדמותו. מה שיפעל במיקרו יפעל גם במאקרו. אנשים ללא מאבק יצרו חברה ללא מאבק." הישאר עמנו. יש לי תחושה שיש לך הרבה לתרום לפורום. ואם תרצה ללכת- האם אי השבת מעיל הגשם יהווה עילה מספיק טובה להישארותך מבלי לשוות לה פאן של הפחדה, כוחניות או איום, אלא פשוט- מתן דגש לרצינות הכוונה והרצון שלי שתישאר?

 

[אש בשמים]

בכיף ../images/Emo66.gif

 

[אש בשמים]

אלימות- מאיפה זה התחיל- ה

אני אעבור עכשיו לדבר על האלימות במציאות הישראלית ובזה אסיים. מההתחלה לא היינו רצויים פה, ולמעשה גם בשום מקום אחר. העם היהודי הגיע למצב אבסורדי בו הוא לא יכול להישאר ואין לו לאן ללכת. חלקים של העם, אלה שהקימו את התנועה הציונית, הבינו שאף אחד לא יתן לנו את הלגיטימיות להתקיים ואנו צרכים לתת אותה לעצמינו, חרף כל ההתנגדויות (ה"אוטואמנסיפציה" של פינסקר לדוגמא). כשהגיעו הציונים הראשונים לארץ ישראל, המולדת ההיסטורית והיחידה שאי פעם היתה לנו כעם, הם נקלעו למצב קיים שלא השלים עם קיומם שם ונאלצו להתמודד עם מצבים בלתי אפשריים כדי לשרוד ולאפשר לעצמם ולאחיהם היהודים ליצור לעצמם בית. הארץ היתה תחת שילטון האמפריה הע'ותומנית המוסלמית והמושחתת ומיושבת בערבים שלא ראו בעין יפה את השכנים החדשים שהגיעו לפתע, ללא שום אזהרה או היגיון מאירופה והתחילו לרכוש קרקעות, לבנות ישובים ולשנות את הנוף הכללי. אפילו היהודים שכבר ישבו שם בעיקר בערים, והיו נתיני האימפריה הע'ותומנית (יהודי "הישוב הישן") לא קיבלו אותם תחילה, שלא לדבר על הביצות, המלריה, הבצורות, קשיי החיים וחוסר התנאים הבסיסיים, כמו גם חוסר הניסיון של המתיישבים החדשים. המצב החדש, והמשקעים שהם הביאו איתם מאירופה, אלה שזיהו את המילה "יהודי" עם המילה קורבן, הביאו אותם להחלטה לעצב כאן סוג חדש של יהודי- יהודי שלא מוכן להיות קורבן יותר, יהודי שמשיב מלחמה, שעומד על שלו, ששולט בארץ ומגן עליה. כך נוצר ה"צבר"- יהודי חצוף, מחוספס שעומד על שלו וקשור לאדמתו, שעוסק בעבודה פיזית ולא במקצועות היהודים הקלאסיים. וכאן טמונים השורשים התרבותיים של הישראליות- בהתרסה הטהורה הזאת. ניתן לראות את זה במשפט הקלאסי- "באנו לארץ, לבנות ולהיבנות בה"- להיבנות, כלומר לעבור מטאמורפוזה לסוג אחר של יהודי, למחוק את העבר וליצור הווה חדש. המדינה הוקמה מתוך מאבק אלים עם ערביי הארץ שגרר לתוכו בסופו של דבר גם את ערביי המדינות השכנות. התחושה (או העובדה) שאנו לא רצויים כאן לא נעלמה, אלא המשיכה להתקיים ביתר שאת. הקיום שלנו כאן, היה למרות היחס שקיבלנו מהסביבה ולא בזכותו. מהרגע הראשון נאלצנו ללכת כאן נגד הזרם. המאבק הזה הותיר את רישומו בחברה שהקמנו כאן באופיים של ילידי הארץ החדשים. כשאתה לומד מגיל אפס שאתה צריך להגן על הבית והאדמה שלך כדי שלא יגרשו אותך, אתה צריך לפתח סוג מאוד מסויים של אישיות כדי להצליח לשרוד במציאות הזאת. החברה הישראלית המוקדמת אומנם לא היתה אלימה כלפי עצמה כפי שהיא היום (תלוי איך מגדירים אלימות) אבל היא כבר הכילה בתוכה את כל היסודות הנכונים בשביל זה, ואפשר לומר שלא באשמתה, לא היתה לנו אז ברירה. החברה הכילה יסודות מאוד חזקים של שליטה, של קונצנזוס שאין לסגת ממנו, של התגייסות למען מטרה, של הערצת הלוחמים והלוחמנות כדרך חיים, של אחדות כמעט כפוייה, של קולקטיביות דורסנית, של ביטול עצמי למען הכלל. לא היה בה מקום ליוצאי דופן ותמהונים. "או שאתה איתנו, או שאין לך מקום פה"- חברה מגוייסת. בזמנו זה מה שהקים לנו את המדינה, והיום עם המשקעים של זה אנו נאלצים להתמודד. המדינה בראשית דרכה ניצלה את האחדות הכפוייה הזאת למטרותיה שלה. השליטון שמר בזכותה על כוחו, ובזכות המעמדות שהוא יצר כאן באופן מלאכותי על ידי ההפרדה בין העולים מאירופה לעולים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה (זכורים "לטוב" ימי השלטון וההגמוניה של מפא"י). לשלטון היה אז עוצמה שאין לו היום, והוא יכל לעשות דברים שהיום לא היו מתקבלים בציבור. כתוצאה מכך, מהלחצים האדירים שנבעו מהמרחב בו הקמנו את מולדתינו ומהלחצים של השילטון, אם מסיבות של חוסר ברירה, ואם ממניעים לא נקיים של שליטה וטעויות היסטוריות, נוצר כאן אורח חיים שרחוק מאוד מחיים שפויים ונורמלים. בנינו את המדינה, אבל אנחנו לא מצליחים לחיות בה. עולים היו צרכים להאבק כדי להתקבל בחברה שקלטה אותם ודחתה אותם בו זמנית, אנשים שנולדו למעמד או למוצא "הלא נכון" היו צרכים לשאוף כל חייהם להצליח להתברג בקרב האנשים שהשפילו אותם, ולטשטש את זהותם התרבותית תוך כדי, כור ההיתוך הישראלי יצר מסגרות בלתי אפשריות, מסגרות שהלכו נגד האנשים ולא בעדם. אף פעם לא היתה כאן לגיטימיות לנוח או לחיות מפרי עמלך, תמיד היית צריך להמשיך להאבק, לעבוד כמו חמור, להילחם על שלך, לשרוד, לירוק דם. המאבק והמלחמה הוכרו כדרך הפעולה היחידה האפשרית ("הדרך היחידה להשיג משהוא הוא להאבק עליו") עקב המצב הביטחוני בארץ, תמיד היה מוכרז כאן מצב חרום (שלא בוטל עד היום), תמיד היה צורך בהתגייסות, תמיד צריך לתרום למאמץ, תמיד אתה צריך לבטל את עצמך ואת צרכים שלך למען הכלל, תמיד לתת בלי לקבל תמורה, הכל למען ההשרדות של החברה, כי עוד שנייה חס וחלילה עלולים להשמיד אותנו. גם האופי היהודי אוהב הויכוחים ששודרג לאישיות ישראלית הווכחנית ושוחרת העימותים גרם למצב בו אתה צריך להאבק כדי שקולך ישמע ודעתך תתקבל. כתוצאה מכך, נוצרה בארץ אווירה מכוונת הישרדות שהשפיעה עמוקות על האזרחים (וכתבתי בקטעים הקודמים למה גורמת אווירה כזאת). השילוב של המלחמות והמצב בו מדינה שלימה חייה בתסמונת פוסט טראומטית כמצב נתון ונורמלי, המאבקים הפנימיים, המרוץ להשרדות, המחיר האישי הכבד שתובעים ממך כאן (גם המחיר הממשי במרשרשים), המנטליות חסרת השקט, הכרת המאבק כדרך הפעולה היחידה, השחיקה הנפשית המתמדת, הפחד הקיומי, כל אלה הביאו לכך שרצינו ליצור לנו מולדת ובית, ובמקום זה יצרנו כאן גיהנום עלי אדמות.

 

[אש בשמים]

-המשך

עקב תהליכים חברתיים שונים, (כיבוש השטחים והקמת ההתנחלויות, ההלם של מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון, פרשת קו 300 ועוד) התחילה התפוררות של האחדות הקולקטיבית, של הקונצנזוס ושל האמון לשילטון. אנשים עברו לקיצוניות השנייה, הפכו להיות אינדיבידואליסטים, לעיתים על חשבון הסולידריות החברתית. הפכנו לעם אנוכי, עם שבו הנורמה היא להשיג את שלך גם אם זה על חשבון אחרים. האלימות והפשע גברו כשהדבק שהחזיק אותנו ביחד החל להתפורר והיסודות האלימים ממילא שהיו קיימים בחברה, פנו פנימה כנגד החברה עצמה. החברה התקטבה למספר תתי חברות עקב ניגודים פוליטיים, סוציאלים או אידיאולוגים, והחיכוכים הפנימיים בניהם שנובעים מניסיון שלהן לשלוט אחת בשנייה כדי לשמור על המרקם החברתי פחות או יותר שלם, גבו את שלהם. מציאות קשה ממילא, הפכה לבלתי אפשרית, בה הכל מתמוטט סביבנו, ואנו כבר לא מוציאם שום טעם להמשיך בהקרבה שעדיין נדרשת מאיתנו. הנתינה שלנו כבר לא מגיעה למקומות הנכונים עקב הסתאבות, שחיתות, כוחניות, מאבקי אגו והחלשת היסודות. כל אדם דואג לעצמו, ועקב הלחצים של המדינה שמחפשת את עצמה ואת ההצדקות להמשך קיומה במתכונתה הנוכחית, אנשים עוסקים במגננה בלתי פוסקת ונדחפים לאלימות בקלות, כמו חתולים עם ציפורניים שלופות. גם תהליכים שונים בחברה ובמדינה שאני לא אכנס אליהם עכשיו (כי הם נושא לדיון נפרד) הביאו לזילות בחיי אדם וללגיטימיות לשימוש כוחני באלימות. החרדה הקיומית שלנו כאנשים שחיים בחברה מוכת טרור, מוקפת אוייבים, שבה הרשויות נגדינו, ואנו נאלצים להאבק כדי לקבל את מה שמגיע לנו בזכות, יוצרים תסכול נוראי. ותסכול הוא הדלק העיקרי של הכעס שמשחרר את הבלמים הפנימיים ומאפשר לאלימות לפרוץ החוצה. המרירות, הציניות והטינה הפכו לדרכי ביטוי מקובלות (עקב הזדהות קולקטיבית עמם, אחרי הכל כולם מרגישים פה אותו הדבר) ונראה שאין כאן אדם אחד שמאושר או מרוצה מהחיים שלו כאן, או לפחות לא ברמה הלאומית (אנשים כבר מפחדים להודות שברמה הפרטית טוב להם כאן בעצם). גם המדינה נוהגת כאן כאחד האדם ומתפקדת כמו מאפיה שסוחטת "פרוטקשן" מהאזרחים בכל דרך אפשרית בלי לתת תמורה נאותה (ואני אתן דוגמא קטנה. על פי החוק, כל אדם שבבעלותו כלב, מחוייב לחסן אותו נגד כלבת כל שנה מסיבות מובנות. על חיסון כזה, הוא נאלץ לשלם בין 100 ל 120 ש"ח. הכל טוב ויפה, אלא אם כן יודעים 2 עובדות פעוטות. קודם כל, החיסון עצמו עולה למדינה 3 ש"ח, וכל היתר נובע ממיסים שמעלים את גובה החיסון ל 85 ש"ח, ועוד הוטרינרים הפרטיים מוסיפים את שלהם כדי שיוכלי להתפרנס. דבר שני, חיסון נגד כלבת מחזיק לא שנה, אלא 3 שנים. אז למה לחסן כל שנה? גם כדי להרגיל את הציבור לחשיבותו של החיסון, אבל גם כדי להרוויח עוד כסף. ואם לא תחסן כל שנה כדי לתת למדינה עוד כסף, יקחו לך את הכלב וישמידו לך אותו על פי החוק, כלב שהוא למעשה מחוסן, כדי שהמדינה תרוויח כסף. סתם דוגמא קטנה מני רבות) החוק הוא לא הוגן, ואם כן, אז הישום שלו הוא בעייתי. עקב התפרקות הערכים הללו, של חברה שהיתה חסרת שקט ובעייתית ממילא, האלימות פורקת עול, כי אנשים מרגישים כאן שאין מי שיגן עליהם והם צרכים לדאוג לעצמם. ומאחר וכולנו חיים כאן בסיר לחץ, כולם נתקלים אחד בשני כל הזמן מרצון או בלי רצון. והלחץ הזה נפרק בפיצוץ. הדרך הכוחנית עובדת, מי שלא משיג את שלו בכוח הוא פראייר ואפשר וגם רצוי לרמוס אותו. דוגמא טובה למה שקורה היא מערכת החינוך. מערכת שלא באמת מכינה אותך לחיים אלא מלמדת אותך דברים שברובם לא תשתמש ומרגילה אותך מגיל הגן לטשטש את האינדיבידואל שלך ולציית למערכת (שוב, זה נושא לדיון אחר). בעבר היא היתה נוקשה וכוחנית מאוד כלפי התלמידים, שמרה אותם באווירה של מאמץ, דרישות והישגיות ולפני כמה עשרות שנים, גם נקטה בענישה גופנית כאמצעי לשליטה. היום נדמה שהגלגל התהפך והתלמידים שולטים במורים, מפעילים נגדם טרור אלימות, פורקים עול ועוד נעזרים בהורים כדי ש"יכסחו" את המורים. האווירה היום בתוך בית ספר היא של גן חיות. התלמידים מאיימים על המורים, על תלמידים אחרים, על המאבטחים ועל כל הבא ליד. אין יותר בבית הספר ביטחון אמיתי והמסגרת מתערערת (כמובן שהכל בהכללה וכל מקרה לגופו. זה משתנה מבית ספר לבית ספר). למה זה קרה? אולי כי התנאים הבשילו ומה שקורה בחוץ משפיע גם על הילדים והנוער, ואולי כי צמח כאן דור חדש שלא מוכן יותר להשלים עם ניסיונות המערכת לשלוט בו ולעצב את אופיו. המנטליות הישראלית עצמה הגיעה לנקודת אל חזור, למקום שבו הנטיות שלה עצמה מכשילות אותה. ההתרסה, החוצפה, חוסר הכבוד לסמכות, האילתור, התעוזה, הלוחמנות, הצורך להיות מעורב בחיי אחרים, כל אלה הלכו רחוק מדי ופגעו במפעל החברתי. ועל הצבא והמצב הביטחוני הנוכחי לא דיברתי, למרות שגם להם חלק נכבד בעיצוב המציאות הנוכחית, אם כגורם ואם כסיפטום. אז מה צריך לשנות את המצב הבלתי נסבל שאנו חיים בו? חינוך. ואני לא מדבר על חינוך בסגנון של מערכת החינוך, לא על חינוך של "אני אדבר ואתה תשתוק ותפנים". אני מדבר על חינוך אקטיבי בו האנשים עצמם יקחו חלק פעיל ויעזרו לעצב את אופיים כמו שהם רוצים להיות. אני מדבר על תיקון העוולות, גם הרגשיות וגם הקבוצתיות, לימוד מיומניות רגשיות וחברתיות (אינטיליגנציה רגשית) שאף פעם לא מאוחר מכדי לתקן או להפנים, גם לא בגיל מבוגר. כמו שכבר אמרתי, צריך להפיל את חומות ההפרדה, ללמד אנשים איך להפסיק לרדוף אחרי הזנב של עצמם, להכיר בפחדים החברתיים שלהם ולהתגבר עליהם. ללמד אמפתיה נכונה והזדהות, ושיש דרכים אחרות להשגת מטרות מלבד מאבק, כמו שיתוף פעולה. שכולם לגיטימיים ולכולם זכות מולדת להתקיים וללכת כאן על האדמה, שיש מספיק לכולם, וביחד אנחנו חזקים יותר מאשר לבד. מה אתם אומרים, אתם מסכימים לחינוך כזה? (ובזאת סיימתי

)

 

[s h o o s h a]

אני קוראת, מפנימה, עם חלק מסכימה

ובינתיים, לא מחזירה לך את מעיל הגשם שלך חזרה

 

[אש בשמים]

../images/Emo6.gif

 

[מייתה]

עיצוב האגו

אינני מסכימה כלל עם הגישה הפסיכולוגית שהאישיות מתעצבת עד גיל 6 ולמיטב ידיעתי ישנן גישות חדישות יותר המדברות על המשך התפתחות , השרדות , הסתגלות ושינוי לאורך כל שנות החיים. מאד פסימי לחשוב שעקב לחצים בילדות אדם נהיה אלים , רובנו נחשפנו ללחצים כמו שתארת בילדות וחלקנו אף לאלימות , אבל אני מאמינה שלאדם מבוגר יש אפשרות למודעות ולבחירה חופשית ויכול לבחור במודע לפעול להשגת מטרותיו ללא אלימות גם אם גדל עם תנאים כמו שהזכרת .