לתשומת לב ומילוי חוב
איני יודע כמה מהגולשים, אם בכלל, מתעניינים בנושא הבמה לציבור והקשר שלה לפשיעה והאלימות (היעדרה אני מתכוון). מכל מקום, בעבור המתעניינים בנושא, אני רוצה לחדד את הידיעה בדבר תשובת עורך עיתון למכתבי שהודעתי עליה כאן. לדעתי ולצערי, כמי שמתעסק בנושא למעלה משלושים שנה, אין ספק שיש בידיעה מעבר לסתם כזו. לפני כן, מילוי חוב שיש לו קשר בכלל לנושאים שבהם דן הפורום. אני רוצה להתייחס להערתה של מנהלת הפורום בהקשר המקרה החמור של האישה בחדרה ושום תגובה בפורום. לולא הערתה זו של מנהלת הפורום, לא הייתי מעלה כאן מה שיש אתי הרבה לפני אותו אירוע חמור - ותיק בהקשרו לנושאים המועלים כאן ושמקפל בתוכו הרבה אירועים כאלה ואפילו יותר חמורים. כאמור, לא הייתי מעלה אותו אבל אם כבר אז הרי. אני (למי שמתעניין), כותב הרבה על היעדר הבמה וכל הדברים החשובים לדעתי ושמוכרים לגולשים הגם שלדעתי, ללא קיומם, אין מה לדבר על הנושא שבעבורו קיים הפורום. לעתים גם מציע משהו או דרך להתמודד עם הבעיה. דומה, שאת רבים זה מעניין כשלג דאשתקד ובכלל, כאילו מדובר בעסק של אבא שלי. אותן הודעות שלי, זוכות לדממה כמו זו של האישה בחדרה. כמוהן כעב"מים. שום תגובה, ערעור או הצעה יותר טובה, משהו - שום דבר. בזה אני מסיים את מילוי חובי ועובר לנושא שלשמו אני כותב את הודעתי זו. עניין תשובתו של העורך הראשי שהבאתי בהודעות הקודמות, לדעתי, חשובה בעצם היותה כי למיטב ידיעתי, מחלת "סרבנות התשובה" היא מחלה מאוד מושרשת במחוזתינו, כולל אצל עורכי עיתונים וכל השייכים לממלכה. יש בזה חידוש אם כי לא מעבר לזה. מאחר ויש לי הרבה מה לומר בנידון, בחרתי להביא שוב את שני משפטיו הקצרים של תשובת העורך ומתוכם להביא קטעים כאשר מאחוריהם את הערותיי ואלו ידברו בעד עצמם. בגדול, יש לאלה קשר, לסיבה שדברים לא זזים והרי אנו בפורום עוסקים בזה. להלן המשפטים עם הערותיי. "...הרעיון שלך אינו ישים ולעניות דעתי גם אינו טוב. להבעת דיעות מפורטות ומגוונות, נוצר לאחרונה מכשיר לא רע - הבלוק-טוקים באינטרנט...". הערותיי נכון, אבל מה הקשר ומה רע לאור הדברים הרבים שכתבתי לו על העכבות במכתבים, אם בכלל, למערכות העיתונים וכו' (מוכר לגולשים כאן). "עיתונאי אינו פה לציבור אלא איש מיומן בדרך כלל שהמערכת סומכת עליו. אתה מבקש במה ואינך היחיד ברצונות שלא מתממשים. אני למשל רוצה כל חיי להיות בהתקפה של מנצ'ס-יונייטד. לא יצא, מה לעשות. חלוקת העבודה היא שהעיתונאים כותבים והציבור כותב מכתבים למערכת. ככה זה..." הערותיי ככה זה... מזכיר לי את הסיפור שלי על הצעקן בתור לאוטובוס. ובכלל, איני יודע מהיכן להתחיל. "עיתונאי אינו פה לציבור..." - קצת חדש בעיניי. אז למה יש להם מעמד מיוחד עם הטבות והכרה מעם המדינה ופטור של מבקר המדינה כאשר לגדולים וטובים מהם אין את אלה? באשר למכתבים עם העכבות הידועות והשאר שאני כותב עליהם, לאלה אין שום התייחסות. לסיכום, חבל על הזמן. להלן הצעות שאני מציע לכל מי שהנושא חשוב לו והללו רק חלקית. - כדי שיהיה ערך לכתיבה, למי ששולחים מכתבים בנושא הנדון, כולל עיתונים, יש לשלוח עם העתק לפורום. - לשליחת העתק כמה יתרונות: 1. הכול גלוי ויכול גם להוות אזהרה. 2. הדברים מחלחלים לאנשהו ולא נשארים אצל הנמען שלענייננו עליו אנו מתלוננים. לסיכום, לדעתי, במניעת פרסום מכתב לעיתון, יש "אלימות" מצדו של האחרון כלפי השולח. מאחר והאחרון התריע על כך והדברים חוזרים, אני מציע שהשולח יבטל את המנוי שלו על העיתון. עתידי המנחם
מה אנו למדים מכך?