אלימות בגיל צעיר

[נעה גל]

אותם מחקרים גם מראים שההבדלים

הגנטיים באים לידי ביטוי בסביבה מסוימת ולא באים לידי ביטוי בסביבה אחרת. ומהי אותה סביבה? בכל מקרה, אני לא יודעת לאיזה מחקרים התכוונת, אבל אולי לאלה שבדקו את ההרכב הגנטי של היושבים בבתי סוהר השמורים ביותר בארצות הברית. בדיקה העלתה שחלק גדול מהפושעים הקשים ביותר נושאים כרומוזומי מין עם גנוטיפ XYY (בניגוד לזכר רגיל הנושא XY) ואז אמרו שסטיות והאלימות של אותם פושעים מגיעה מהגנים שלהם. באותה נשימה הם אמרו גם, שבאוכלוסיה מסתובבים עוד אנשים רבים שהגנוטיפ שלהם הוא XYY ובכל זאת הם לא אלימים. הסביבה שבה האדם גדל חשובה מאוד אם הגנים האלה מתבטאים או לא. אגב, פרויד טען שהאדם נולד עם שני אינסטינקטים: החיים והמוות. כאשר אינסיטנקט המוות כולל בתוכו את כל התוקפנות וההרס. על פי התיאוריה שלו האינסטינקטים האלה והיחסים בינהם שונים בין אדם לאדם וקבועים מראש (כלומר, לא תלויים בסביבה שבה חי האדם).

 

[Kalla]

אני לא מומחית כמוך

אבל אני משוכנעת שיש גם הבדלים גנטיים - איך שני ילדים, אפילו תאומים, נולדים לאותם הורים באותו זמן, זוכים לאותה תשומת לב ובכל זאת ההתנהגויות שלהם הפוכות באופן קיצוני. אני מכירה הרבה דוגמאות כאלה. יתר על כן - לפעמים רואים את האופי של ילד מלידה. למשל בני הבכור היה ילד רגוע מהיום הראשון ועד היום הוא מלאך קטן בהתנהגותו בהשוואה לילדים אחרים רבים. הבן השני, למרות שנולד כשמבחינה נפשית הייתי הרבה יותר רגועה והקדשתי לו הרבה יותר תשומת לב מאשר לבן הראשון (פשוט כי כשהראשון נולד היינו תפרנים והייתי חייבת לעבוד ועם השני לעומת זאת ישבתי במשך 8 חודשים בבית והקדשתי לו את מלוא תשומת ליבי) ראו שהוא בעל אופי מהרגע הראשון. הוא היה כל הזמן עירני ועצבני, סירב לרגע לעצום את עיניו, בכה המון ביום ובלילה, כל הזמן היה לא מרוצה. ידיים, נדנודים, אוכל, טיולים אינסופיים במנשא ובעגלה ובכל דרך אפשרית - כלום לא עזר. הבן הבכור מעולם לא הרים יד. הבן הקטן עד לא מזמן הרביץ ממש חזק ורק עכשיו, בגיל שנה וחצי מעט ולא מרביץ יותר. הוא ילד באמת מקסים וברור שהוא לא אלים, אך אני רואה שהוא מאוד רגשי וטמפרמנטי וכל דבר בא אצלו לידי ביטוי בצורה חזקה מאוד. כשהוא מחבק - זה כל כך חזק שכל הנשמה יוצאת. אני במפורש יודעת שבגלל כל מיני נסיבות הייתי אמא "טובה" יותר לבני השני - אך ללא ספק האופי של בני הראשון הרבה יותר רגוע ומאוזן. איך מסבירים זאת?

 

[כרמית מ.]

בתור אמא לתאומים

אני מוכרחה לגלות לך, שאפילו עם אותם הורים, באותו זמן - לא זוכים לאותה תשומת לב ואותו יחס - לטוב ולרע. טוענים שזה קשור כבר למצב ברחם, ויש עוד הסברים, אבל היחס הוא שונה גם כי הצרכים שונים, וגם כי אי אפשר להתייחס לשני ילדים בדיוק אותו דבר (וגם לא צריך). מאד אופייני שתאום אחד, מגיל צעיר מאד, מצטייר בעיני הוריו כ"בעייתי" יותר מהשני - והיחס בהתאם. לגבי ההבדלים במוחם של פושעים - הבדיקה בגיל מבוגר, לא מוכיחה שמדובר על משהו ביולוגי/גנטי, כי ככל הנראה, מפת החיבורים במוחנו (בשפה לא מקצועית) היא (גם) תוצאה סביבתית. כמו שילוד שומע את כל הצלילים בעולם, אבל כבר בגיל שנה, נותרים חיבורים רק עבור שפת (שפות) האם שלו. יש גם הבדלי אופי וטמפרמנט. גם בין אחים (אגב, מלבד תאומים זהים, יש גם הבדל גנטי, לפעמים משמעותי, גם בין אחים). ולגבי ה"הוכחה" לגבי סוג תשומת הלב - אני לא יודעת. רק כתבתי, שקשה לי להאמין שעודף תשומת לב *מתאימה* גורם לאלימות. תארתי עוד גורמים להתנהגות אלימה - שלא בהכרח קשורות להתנהגות ההורים. דווקא מה שאת כתבת, טוען שילדים שקיבלו עודף (להגדרתך) תשומת לב, הפכו לנסיכים עריצים - ואלימים. אז אני לא מכירה את הילדים שעליהם את מדברת, אבל מערך האמונות בשילוב עם הנסיון שלי, מאמין ש"פינוק יתר" - השלב הראשוני של נסיכות עריצה, אולי נובע מויתור יתר, אבל לא מתשומת לב עודפת. בלי להכיר, אני מנחשת, שזה נובע מחולשה של ההורים, ולא מתשומת לב בריאה. לכל ילד (ומבוגר!) יש רגעים תוקפניים. לחלק יותר, ולחלק פחות. השאלה היא מה הופך ילד לתוקפן עקבי - וגם כאן - מספר התשובות כמספר הילדים. המקום של ההורים הוא בטיפול בבעיה. כפי שמירי מספרת - בנה היה תוקפן, אבל שילוב של טיפול מתאים, עם התבגרות, פתרו, או לפחות צמצמו משמעותית את הבעיה. לעיתים יש בעיה אורגנית שגורמת לחוסר שליטה, אבל אני מאמינה שיש אבחון יתר של היפראקטיביות, ויותר מדי פעמים זה חוסר יכולת התמודדות מתאימה עם הילד (ואני מתכוונת לילד שההתנהגות הזו לא חולפת עם ההתבגרות, כי בגיל שנתיים ילד שנושך ודוחף בעקביות וללא סיבה פשוטה (סיבות עמוקות בטוח יש) הוא לא יותר מילד עם קושי (פיזי או רגשי), בגיל שש או שמונה - זה כבר ילד אלים).

 

[נעה גל]

דבר ראשון, אני לא מומחית

(בטח לא יותר ממך

) דבר שני אבל אני משוכנעת שיש גם הבדלים גנטיים - איך שני ילדים, אפילו תאומים, נולדים לאותם הורים באותו זמן, זוכים לאותה תשומת לב ובכל זאת ההתנהגויות שלהם הפוכות באופן קיצוני גם כשאין הבדלים גנטים (בתאומים זהים) הילדים מתפתחים באופן שונה. למה? בגלל שכל ילד מעורר בהורה ובסביבה שלו תגובות שונות. הורים אף פעם לא מתייחסים באותו אופן לילדים שלהם, גם אם הם תאומים וגם אם הם זהים. יש הבדלים במתן תשומת הלב, בסבלנות ובהכל. וזו הסיבה שגם ילדים שיש להם מטען גנטי זהה, יפתחו אופי שונה (תודה לאל, אגב). נכון, לאחים "רגילים" (כולל תאומים לא זהים) יש מטען גנטי שונה. נולדים עם טמפרמנט שונה. נולדים לתוך סביבה מסוימת. התינוק שנולד משפיע על הסביבה, והסביבה משפיעה עליו. ביחד עם המטען הגנטי האופי שלו מתעצב. לדוגמא, אם ננטרל רגע את כל הגורמים ונסתכל רק על הגורם הכלכלי בחיי משפחה ואיך הוא משפיע על התינוק: תינוק בעל טמפרמנט פעיל, בוכה המון, ער שעות ארוכות, מתקשה להרגע, יקבל מן הסתם, יותר הקשבה, תמיכה, מגע וסובלנות מהורים שאין להם בעיות כלכליות לעומת הורים שהם במצוקה כלכלית קשה. הם מתוחים בגלל העבודות שלהם, או מחסור בעבודות וכו´ והתינוק החדש רק מעלה בעיות כלכליות חדשות, הם לא קשובים וכו´. אז יש לנו ילד עם פוטנציאל להיות צרחן צמרת - במשפחה א´ הוא "מקבל הזדמנות" לא לנצל את מלוא הפוטנציאל, ובמשפחה ב´ סביר להניח שרמת הצרחנות שלו רק תגדל (ואגב, משפחה א´ וב´ יכולות להיות אותה משפחה בדיוק על פני תקופות זמן שונות). תינוק מכניס לנו שינויים בחיים והתגובה שלנו אל השינויים האלה תלויה ביכולת שלנו לקלוט אותם, בלחצים שמופעלים עלינו וכו´. בהתאם אנחנו מגיבים. אגב, עוד דברים המשפיעים על אופי של ילד: סדר הלידה במשפחה (בכור, אמצעי, או בן זקונים). יש ציפיות לא מודעות מילדים (משפחה בה יש רק בנות ועורגים לבן. יהיו הבדלים בגישה של ההורים אם יוולד בן או תיוולד בת). התרבות שתינוק נולד אליה (היפנים לדוגמא, שונים מאוד מאיתנו באופי ולא בגלל מטען גנטי שונה, אלא בגלל התייחסות שונה לאדם מרגע שהוא נולד). בקיצור, המון דברים משפיעים על תינוק שנולד. הוא נולד עם הגנים שלו אבל הסביבה והתנסויות שלו יעצבו את האופי שלו בסופו של דבר.

 

[דסי אשר]

מכירה ילדים שגדלו להורים עם יכולת

כלכלית טובה, והיו לחוצים בטיפול בילדיהם.... הורות מושפעת מהרבה מאד דברים. נקח את לאה כדוגמא. אני מניחה, שגם אם מצבה הכלכלי של לאה היה אחר, פחות טוב ממצבה היום, מהות האיכות ההורית שלה, נקבעה כבר בילדותה- בדגם ההורי שהיא חוותה, בדברים שהיא קבלה מהוריה. באותה מידה, אני מניחה שציפי, כהורה עם יותר ילדים, ובת למשפחה בוודאי גם מרובת ילדים- עמדתה ההורית נובעת לא ממצבה הכלכלי. נכון, מצב כלכלי משפיע, הרבה דברים משפיעים. נכון, תרבות של עוני, של עוני מבסיס של פסיביות, מביא לחסר הורי, וחסר בנתינה לילד. אבל ישנם הורים עניים מרודים, שנתנו לילדיהם הרבה מאד. תרבות העוני במדינת ישראל- אבל גם במדינות אחרות, מהווה אכן מקור לחוסר נתינה לילדים, ואני לא מדברת על העוני בחברה החרדית, אלא על שכונות המצוקה. זהו חוסר נתינה לילד שלך- כי אתה לא קבלת דבר, ואז אין לך ממה לתת. אבל באותה מידה, בעשירון העליון, או למטה ממנו, יכולים להתגלות הרבה מאד חסרים בנוכחות נפשית ופיזית של הורים, והמצב הכלכלי לא יושיע את הילד... דסי

 

[דסי אשר]

קאלה, את כותבת על המושג

טמפרמנט- שהוא אכן דבר מולד. אבל כאשר נחקור נושא הטמפרמנט, חד עם זה, נחקור גם תגובות ההורים לטמפרמנטים השוהים של ילדיהם. ברור, שבאופן טבעי, למרות שהיית כהגדרתך אמא יותר טובה לבנך השני- כי היית רגועה יותר, כי יכולת להשאר בבית... האינטראקציה שנוצרה בינך לבין בנך הבכור, הרגוע, הייתה, באופן טבעי, שונה מהאינטר אקציה שנוצרה בינך לבין בנך השני, שנולד לא רגוע. שם השוואה- אם אם שקטה, נינוחה, מקבלת(יולדת או מאמצת), ילד עם טמפרמנט הפוך משלה- מערכת היחסים הנוצרת בינהם אחרת, מאשר אם אותה אם תקבל ילד עם טמפרמנט זהה לשלה. הכל טבעי, החוכמה לדעת איך לקבל זאת, וזה לא תמיד פשוט. דסי

 

[Kalla]

אני לא מומחית כמוך

אבל אני משוכנעת שיש גם הבדלים גנטיים - איך שני ילדים, אפילו תאומים, נולדים לאותם הורים באותו זמן, זוכים לאותה תשומת לב ובכל זאת ההתנהגויות שלהם הפוכות באופן קיצוני. אני מכירה הרבה דוגמאות כאלה. יתר על כן - לפעמים רואים את האופי של ילד מלידה. למשל בני הבכור היה ילד רגוע מהיום הראשון ועד היום הוא מלאך קטן בהתנהגותו בהשוואה לילדים אחרים רבים. הבן השני, למרות שנולד כשמבחינה נפשית הייתי הרבה יותר רגועה והקדשתי לו הרבה יותר תשומת לב מאשר לבן הראשון (פשוט כי כשהראשון נולד היינו תפרנים והייתי חייבת לעבוד ועם השני לעומת זאת ישבתי במשך 8 חודשים בבית והקדשתי לו את מלוא תשומת ליבי) ראו שהוא בעל אופי מהרגע הראשון. הוא היה כל הזמן עירני ועצבני, סירב לרגע לעצום את עיניו, בכה המון ביום ובלילה, כל הזמן היה לא מרוצה. ידיים, נדנודים, אוכל, טיולים אינסופיים במנשא ובעגלה ובכל דרך אפשרית - כלום לא עזר. הבן הבכור מעולם לא הרים יד. הבן הקטן עד לא מזמן הרביץ ממש חזק ורק עכשיו, בגיל שנה וחצי מעט ולא מרביץ יותר. הוא ילד באמת מקסים וברור שהוא לא אלים, אך אני רואה שהוא מאוד רגשי וטמפרמנטי וכל דבר בא אצלו לידי ביטוי בצורה חזקה מאוד. כשהוא מחבק - זה כל כך חזק שכל הנשמה יוצאת. אני במפורש יודעת שבגלל כל מיני נסיבות הייתי אמא "טובה" יותר לבני השני - אך ללא ספק האופי של בני הראשון הרבה יותר רגוע ומאוזן. איך מסבירים זאת?

 

[Kalla]

לא מכחישה שלסביבה השפעה רבה

ולעיתים מכרעת. כל מה שרציתי להגיד שיש גם הבדלים גנטיים.

 

[מירי,]

רק על עצמי לדבר ידעתי....

נו טוב... על עצמי ועל בני... דוד היה הילד המכה זה שאת מספרת עליו ילד מקסים חכם בוגר ומכה! בשלב מסויים הוא היה הילד הזה שבגללו ילדים לא רוצים ללכת לגן... למה זה קרה? קשה לי בדיוק להגיד , אבל אני יכולה לספר היום שחוץ מלדבר ולהסביר ולדבר ולהסביר שלא מרביצים לא עשינו הרבה , אבל היום בגילו המופלג (6) 3 שנים אחרי הו אאפילו לא מחזיר... (טוב , רק לאח שלו...). כן אני חושבת שיש ילדים שביל מסויים זו דרך תיקשורת שלהם, ויש ילדים שהם קצת יותר אגרסיביים ויש ילדים שלא ממש מבינים שזה לא נעים כשהם מכים - מבחינתם זה משחק... כמו הרבה "סימפטומים" של הגיל - ואז זה פשוט עובר...

 

[מפה לאוזן]

שיעמום

בגן של בני היה ילד כזה שפשוט הסתובב וחיפש לנשוך ו"להתנפל" על ילדים אחרים. בעקבות מהומות שהקימו ההורים של הילדים "המותקפים" נכנסה לתמונה יועצת. מסתבר שהילד היה משועמם. הפעילות לא היתה מספיק מגרה עבורו (הוא היה הילד הבוגר ביותר). היא יעצה להכניס יותר פעילויות (ממש המליצה לגננת על פעילויות ספציפיות שמתאימות לגילו). הבעיה נפתרה מאוד מהר.