אלימות בגיל צעיר

ימימה

New member
אלימות בגיל צעיר

סתם שאלה שהתעוררה אצלי הבוקר, אחרי שהשארתי את נמרוד בגן: כשהבאתי אותו היום לגן, אחד הילדים (בן 2.8 בערך) התקרב אליו מיד, וללא שום אינטרקציה מוקדמת ביניהם, ניסה להכות אותו (נסיון שנמנע על ידי). משלא הצליח ניגש לילד אחר, והציק לו עד שבכה. לדברי הגננות, ולפי תגובתן, הבנתי שהם רק אחרונים בסדרה של הצקות אלימות של אותו ילד, ומנסיוני, זו תופעה שחוזרת על עצמה. הילד הזה מפותח שכלית, מדבר יפה, וגם חמוד ומלא קסם, ונראה לי (אם כי רק על סמך התרשמות חיצונית, אני לא מכירה מקרוב את משפחתו) שהוא אהוב ואינו סובל מהזנחה משום סוג. אז למה בכל זאת הוא עושה את זה? האם זה בהכרח מלמד על מחסור בתשומת לב או על בעיה כלשהי? האם זוהי סתם שובבות, שהוא לא באמת מבין את תוצאותיה? או האם יש ילדים שמטבעם הם אלימים יותר, או נהנים לגרום אי נעימות לאחרים?
 

אפרתש

New member
מחסור

מתנצלת מראש בפני אלה שילדיהם אלימים ... מסקרים קטנים וחובבנים שלי, כל הילדים שראיתי שגילו אלימות אלה ילדים עם חוסר בתשומת לב מהסוג שהם זקוקים לו. אני יודעת שיש האומרים שיש גם נימוקים פיסיים (ילד עם רגישות יתר, למשל), ואני משערת שזה נכון. אבל אני לא נתקלתי בהם. לפעמים אלה בעיות זמניות - אח חדש, מעבר דירה, הורים במקום עבודה חדש. במקרים מסוימים ראיתי שילוב של שני גורמים - חוסר בתשומת לב + חשיפה לאלימות. ילד שהיה תחת טיפול אך ורק של או-פר, הורים בעצם לא נוכחים. הגיע לגן חדש, ושם נחשף למכות. ושם הוא למד מהר מאד שכשהוא מכה - הוא מקבל תשומת לב. אז יש כאן רצון בתשומת לב + לימוד של כלי להשיג אותה. היו מקרים שחשבתי שהנה יש יוצא מן הכלל, ההורים היו פשוט מקסימים. ואז, כשהכרתי מקרוב, ראיתי שגם כשההורים מקסימים ואוהבים את הילד, הם לפעמים לא נותנים לו את מה שהוא צריך.
 

Kalla

New member
זאת ממש הכללה

דווקא אני נתקלתי בלא מעט ילדים שכל הזמן ההורים רק מפנקים אותם ועומדים דום לכל פיפס שלהם ולכן הם חושבים שמותר לעשות הכל, כולל להרביץ.
 

אפרתש

New member
כנראה

ציינתי שמדובר בסטטיסטיקה קטנה שלי, ולא יותר. אני טרם זכיתי להכיר ילד שהיה אלים ולא גיליתי שיש מאחוריו רקע של סוג של מחסור בתשומת לב. זה שאני לא הכרתי, לא אומר שאין כאלה. כשאני חושבת על זה - אני לא מכירה אף ילד שהוריו רק מפנקים אותם כפי שאת מתארת. (רק בסרטים וסיפורים). אני מכירה מקרה אחד (מעדות שמיעה) על ילד כזה, ואצלו זה שילוב. נותנים לו המון מבחינה חומרית, אבל זה מכסה על מחסור בתשומת לב.
 

Kalla

New member
ואני מכירה הורים

שמגיל 0 לא הורידו את הילד מהידיים, כל הזמן שרו לו, נדנדו אותו, נישקו וחיבקו. זה לא עזר במיוחד כי הילד כל הזמן צרח ודרש עוד ועוד. כאשר הילד רצה משהו רצונו מיד מולא. כאשר במקרה חל עיקוב - הילד צרח ודרש שבקשתו תמולא מיד. אם הוא התעצבן על ההורים שעשו משהו לא בדיוק כפי שרצה - הרביץ להם. כך גם לילדים אחרים שלא התנהגו בדיוק לפי הציפיות שלו. אבל לא מדובר רק באלימות פיסית. בגן של בני הבכור היו כמה ילדים שהתנהגו באלימות פיסית ומילולית כלפי ילדים אחרים וכלפי הוריהם. לפחות אצל חלק מהילדים האלה ידעתי שאמא שלהם יושבת איתם בבית ועומדת לרשותם כל הזמן. היא שם כדי לדאוג למילוי מיידי של צרכי הילד - הוא רוצה שעכשיו יקנו לו - קונים לו; שעכשיו יזמינו חבר - מזמינים לו; שעכשיו יקחו אותו למקום X - לוקחים אותו. אף פעם לא שמעתי, ולו פעם אחת, שהאמהות האלה אמרו את המילה "לא" או "אחר כך" או "אי אפשר". אם נגיד אותה אמא הייתה מתעכבת לרגע בגן כדי לדבר עם הגננת או אמא אחרת והילד באותו רגע רצה, נגיד, לרדת לחצר- הילד היה מתחיל מיד לנדנד, לצעוק בחוסר סבלנות, למשוך לאמא בבגדים, לקלל ואפילו להרביץ. ואמא - כן, חמודי, כבר הולכים. שום תגובה להתנהגות הילד. לאמהות האלה גם לא הפריע שהילד מרביץ לאחרים - לבן המושלם שלהם מותר הכל וכנראה שהייתה לו סיבה טובה. אותי תמיד זה הדהים מחדש - ההורים האלה שמוכנים שהילד שלהם יקלל אותם, ירביץ להם, לא ירגיש שמץ של כבוד כלפיהם. גם לא כלפי אחרים. לעומת זאת אני מכירה ילדים, וביניהם בני, שההורים שלהם עובדים (זה לא אומר שלא מוצאים את הזמן לילד, אך מטבע הדברים יש פחות זמן), אך יחד עם זאת מחנכים את ילדיהם מגיל 0, אומרים ,לא" כשצריך, מציבים גבולות ברורים מהרגע שהילד יודע להבין מה רוצים ממנו. ומשום מה הילדים האלה לא מקללים, לא מרביצים ויודעים לדחות סיפוקים. אני לא רוצה להכליל ולהגיד שככה זה אצל כולם, אלא רק שלדעתי אסור להכליל גם לכוון השני.
 

דסי אשר

New member
אולי יגיעו לסדנאות של פרפ´ ח. עומר

כאשר ילדיהם יגדלו- כדי "לשקם את הסמכות ההורית". דסי
 

vered4

New member
לילדים שתארת חסרה ממלכה

הם התרגלו שהם נסיכי הכתר, ומתנהגים בהתאם. לילדים האלה חסרה ראית המציאות, הוריהם מנסים לעזור להם, להפוך את חייהם לטובים על ידי כך שכביכול יהיה להם הכל, חוץ מגבולות.
 

כרמית מ.

New member
מעבר למחסור

ומחסור הוא, כמו שנכתב ב*תשומת לב מתאימה* ולא סתם תשומת לב. קשה לי להאמין שילד שמקבל תשומת לב אמיתית וקשובה לצרכיו יהיה אלים כמו בתיאור של קאלה. יותר נראה לי, שאלו ילדים שמקבלים תשומת לב רק לכאורה. אבל מה שהתכוונתי להגיד, זה שלפעמים, זה קשור לדפוס היחסים עם ההורים - לאו דווקא אלימות, אבל למשל, אני מכירה ילד שאבא שלו הוא שם דבר בתחום קרב מגע, והוא גם גדול פיזית, כך שחלק משמעותי מהמשחק המשותף שלהם, כולל דברים, שכשהילד מיישם על ילדים אחרים - זה נחשב אלימות. בנוסף, יש ילדים שמתקשים בויסות עוצמות ו/או בהבנת סיטואציה חברתית, וכך הם רוצים להתחיל משחק בדחיפה ידידותית קלה (ויש הרבה ילדים שאוהבים משחקים שכוללים רמה מסוימת של "האבקות" - כשזה מתאים להם) וזה יוצא חזק מדי ו/או לא בזמן מתאים, ושוב - מתפרש כאלימות. עוד גורמים יכולים להיות המשך ריב מאתמול/לפני שנה, שאת לא מודעת אליו ולכן התקיפה נראית פתאומית - אבל הילד פשוט "מחזיר" (אני לא מצדיקה, רק מנסה להאיר את זה לא כ"רוע" של הילד), יכול להיות קשר רגשי אמביוולנטי עם הילד (אהבה/קנאה, למשל) שגורם לסערת רגשות שמתבטאת במכה (זה סוג אלימות שאני פוגשת לפעמים בין ילדי. בדרך כלל הם מסתדרים נהדר, אבל לפעמים בפירוש פוגעים אחד בשני, בין אם פיזית ובין אם רגשית/מילולית, באופן מכוון. והם ילדים שהם ממש לא אלימים או רעים - ולא רק לדעתי המשוחדת). עייפות, רעב, כאב וכדומה עשויים להתבטא אצל חלק מהילדים בתוקפנות כלפי אחרים. ולפעמים גם סתם עודף אנרגיה שצריך לצאת איכשהו, ויוצא על מי שהכי קרוב... יש משפט באוסף של יונת שאני מאד אוהבת (לא מצטטת במדויק): כשהילד שלנו מתנהג הכי רע, זה סימן שהוא הכי זקוק לנו. ילד "אלים" הוא ילד ש"צועק" שהוא זקוק לעזרה - ולא נענה. איתור הקושי האמיתי וטיפול בו, יקלו משמעותית, עם הזמן, להערכתי, את תוצאות האלימות. טיפול סימפטומטי באלימות, לא תמיד יהיה יעיל. וכדאי לזכור, שבכולנו קיימת רמה כלשהי של אלימות. חלק מהחינוך זה ללמוד לעדן אותה ולהוציא אותה בדרכים לגיטימיות...
 

אפרת_ח

New member
המילה "אלימות" נראית לי בעייתית

כי בגיל כה קטן יש תקופות שבאות והולכות, והמילה "אלימות" גורמת מצד אחד לתייג את הילד, ומצד שני גורמת לאנשים להאשים את ההורים כמו שהיה בדיון כאן. בתקופה שהיתה לי "שעת אהבה" הייתי רואה די הרבה פעמים שבהם ישר האשימו את הילד "השובב הקבוע" גם בתקרית שהתחילה כתאונה או שהוא רק החזיר.
 

נעה גל

New member
את לא יודעת כמה את צודקת!

בדיוק היום בגן של איתמר היה דבר דומה. יש ילד אחד שמרביץ, וזורק חפצים וכו´. הוא כזה מאז שאני מכירה אותו (כבר יותר משנה), זה הסגנון. היום איתמר נכנס לגן עם עוגיה שהוא קיבל מאחת המטפלות. הילד רצה את העוגיה והושיט את היד, איתמר הכניס לו מכה בראש. אני כעסתי על איתמר. המטפלת כעסה על הילד ההוא. וממש, אבל ממש בלי סיבה. לגבי רגישות יתר ומכות, אני חושבת, אפרתש, שהתכוונת לתת-רגישות (התופעה ההפוכה) ולא לרגישות-יתר. ילדים עם רגישות-יתר נמנעים ממגע עם הסובבים ולא מעודדים אותו. ולסיום סיומת, אני מסכימה עם כרמית. זו לא חוכמה לתת תשומת לב. זו חוכמה לתת את תשומת הלב שהילד זקוק לה ובזמן שהוא זקוק לה. וכמו שנאמר "לא כל הנוצץ זהב הוא"... לא תמיד מה שהורים מפגינים ליד הורים אחרים, זה גם מה שקורה בבית, ולא תמיד בבית הילד מקבל את מה שהוא צריך.
 

Kalla

New member
טענה שהילד לא מקבלת את מה שהוא

צריך דורשת הוכחה. לדעתי אי אפשר לזרוק דברים כאלה באוויר. זה מאוד קל להגיד דברים כאלה כלליים ולהניח שזה נכון כי אי אפשר להוכיח או לפסול את זה.
 

דסי אשר

New member
אני אעובדת הרבה מאד-עם הקטנים

גם בעזרת הכלבה, על עידון התנועות שלהם, על ליטןף במקום מכות, על ליטוף במקום משיכת שיער. זו עבודה ארוכה, בגיל הצעיר, חוזרת הרבה פעמים ביום. ואני מצטרפת למי שאמרה על נושא האלימות. גם לי קשה לומר שהם אלימים כדי להרע, למרות שאני רואה איך לפעמים הם נהנים מכך- ממש רואים . אבל, אני רואה, איך הילדה שמושכת בשיער, מזהה איך הילדה ההאחרת , שמצופה שהיא תהיה הכי חזקה-הכי גדולה בגיל, באופן משמעותי- היא הכי חלשה באותו רגע- והיא מושכת לה בשיער פעם אחר פעם, ממש נמשכת אליה כמו מגנט. אבל, כאשר הגדולה, באותו יום, עוברת לפאזה אחרת- היא פשוט לא נוגעת בה. ועוד יותר- היום אפילו הובילו ביחד מריצה. התצפית על הילדים במשפחתון, מלמדת המון. ואחר, מאד חזק, מאד מאד, מאד אוהב מגע, מאד אוהנב חבוקים, אבל כאשר הוא כועס, אפילו נאני לא יכולה לעמוד לידו, שום מגע לא עוזר, הוא צריך לפרוק את הכעס במשך שתיים שלוש דקות, עד שנרגע(במיוחד כאשר קם על רגל שמאל). ואותו ילד, במקום ללטף, כאשר הוא עייף, פשוט מעיף כאפה. לא יעזור אם אומר לו ללטף, ואדגים. הוא מאד עייף, ולא מצליח לווסת את תנועותיו במצב כזה. הפתרון, שילך לישון. אבל גם כאן, מאד כועס, מהסיבות שלו- אובר עייפות(החלפת שעון קיץ לשעון חורף). האם הוא ילד אלים? לא. האם מקבל מה שצריך? שאלה. הוא מקסים,בהחלט לא אלים בעיני. גם לא המושכת בשערות. הם חברים מאד טובים שניהם, כי גדלו יחד מגיל צעיר אצלי. יש כל כך הרבה סיבות מדוע הילדים מבטאים התנהגות שנתפסת בצדק כהתנהגות אלימה, אבל אין כאן המרכיב האלים שיש בגיל יותר מבוגר, כך נדמה לי. אני לא חותמת על דברי. אני רק יודעת, שבמקרים האחרונים שאני רואה, אצלי, ההתנהגות" האלימה" היא אפיזודית, לא נמשכת כל היום. באחד המחזורים היה אצלי ילד, שהמשחק היחיד ששיחק עם אביו- ""קרבות" בינהם עם חרבות. זה היה משהו תרבותי, כנראה, ואולי גם סיבות נוספות. הילד לא ידע לשחק, לא היה אלים, אבל שיחק רק משחקים שיש בהם רובים- כל קוביה הפכה לרובה, כל מסרק- אקדח.כל השמחקים שכן שיחק, כללו אלמנטים של מלחמה. זו הייתה שנה מאד קשה עבורי, מבחינת עולם הערכים שלי. דסי
 

נעה גל

New member
מה זאת אומרת? איזו הוכחה צריכים

יותר מאשר המציאות? חיפשתי דוגמא אחרת כדי להראות לך למה הכוונה, והדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו הוא אוכל (אני בדיאטה
), אני לא יודעת אם הדוגמא " כי "מושלמת" הרגע חשבתי עליה ולא הקפתי את כל האספקטים: נניח שאדם עושה דיאטה שבה מותר לו לאכול כל שבוע, כל השבוע, סלט בכמות בלתי מוגבלת + עוד פריט אחד שמשתנה במהלך השבוע (גבינות, נקניקים, לחם) גם כן בכמות בלתי מוגבלת. לכאורה, הגוף מקבל את כל האוכל שהוא צריך בכמות שהוא צריך, למעשה, בתום כמה חודשים של תפריט כזה (למי שמסוגל לעמוד בתפריט כזה
) יווצר בגוף רעב אדיר, בגלל מחסור בחלבונים, פחממות, שומנים ומה שלא יהיה. אז מה שאת מקבלת הוא אדם שאוכל "טוב" (במונחים של כמות) אבל רעב כל הזמן.
 

נעה גל

New member
ומשפט לסיום:

הגוף/הנפש מקבל מזון/תשומת לב שהוא מספיק מבחינה כמותית אבל לא מבחינה איכותית. גם נשמע סתום?
 

Kalla

New member
הבנתי למה הכוונה

אך לפי מה הקביעה הבטוחה כל כך בלי להכיר את הנפשות הםפועלות שזה המצב - שהילד לא מקבל מספיק תשומת לב איכותית? לפי איזה קריטריונים? למה ישר להגיד שתשומת הלב של ההורים היא לא איכותית ורק כמותית? הרי אתם לא ממש מכירים אותם. לדעתי, אם הילד קצת לא בסדר ישר רצים לחפש את אשמת ההורים. אז לפעמים ההורים אכן אשמים ולפעמים לא, אסור להכליל. בחלק מהמקרים הם אשמים בפחות מדי תשומת לב, בחלק אחר ביותר מדי תשומת לב, ובחלק שלישי - לא אשמים בכלל ולילד יש אופי ו/או בעיות פיסיולוגיות או אחרות שגורמות להתנהגות חריגה. כל מה שאמרתי הוא שאסור להכליל. ולגבי דיאטה - אני חיה כמעט בדיוק על דיאטה שתיארת (לא שזה עוזר הרבה
). ההבדל הוא שאצלי חוץ מסלט הכל בכמויות מוגבלות. אז אם אני מרגישה רע - אני לא משנה את הדיאטה אלא לוקחת ויטמינים. אולי לכל בעיה יש מספר פתרונות?
 

אפרתש

New member
"הוכחה"

כמובן שהדיון כאן הוא תיאורטי - את מדברת על ילדים שאני מעולם לא פגשתי, ואני מדברת על ילדים שאת לא מכירה. כך שגם אם "אוכיח" לגבי הילדים שאני מכירה, בהחלט יתכן שתוכלי להביא דוגמא נגדית. לגבי ילדים שאני מכירה - ילד שבכל יום היכה ילדים בגן. הוריו טענו שזה בשל רגישות יתר - כל מגע הכי קטן, כולל משב רוח כשילד עובר לידו, מורגש אצלו חזק ולכן הוא מגיב בחוזקה. כשקצת יותר הכרתי אותם, ראיתי שאימו היתה בבית למעלה מעשר שנים, גידלה את ילדיה הגדולים. פונקט כשהוא נולד, החליטה לפתח קריירה. הילד קיבל מעט מאד תשומת לב ממנה. בנוסף, הוא בן זקונים במרחק מאחיו הגדולים. כל פעילויות הבית מותאמות לצרכי הילדים הגדולים, כולל הבילויים והחופשות. ההנחה היא שבגלל שהוא קטן לא אכפת לו ואפשר לגרור אותו לכל מקום. ההורים מאד אוהבים אותו, אבל לא נתנו לו את תשומת הלב לה הוא זקוק. מקרה נוסף - ילדה שאנחנו מכירים. תוקפנית, חוטפת צעצועים, איך שילד אחר מתקרב אליה היא מרביצה. הרבה זמן לא הבנתי למה, הוריה מקסימים ונראה שמאד אוהבים אותה. ואז, הוזמנו אליהם ליומולדת שנתיים של הילדה. ביומולדת לא היתה ולו פעילות אחת - לא עוגה, לא הרימו על כסא, לא זר על הראש. ההורים ישבו בגינה ודיברו, נתנו לילדים להסתובב ללא מעשה. בגינה ובסלון (ששם הסתובבו הילדים) לא היה ולו משחק אחד שהילדים יוכלו להעסיק עצמם. אני הייתי מאד מאוכזבת, כי הילדה שלי מתה משעמום (ועוד אחרי שציפתה ליומולדת, וכל היום חיכתה שיהיו נרות וישירו שירים. כשהגענו הביתה עשינו יומולדת לבובה שלה, כפיצוי). רק אחר כך חיברתי אחד ועוד אחד (ואני מקווה שלא יצא לי שלוש). ההורים האלה אנשים מאד נחמדים. הם גם רצו לעשות לילדה טוב - הזמינו אורחים ועשו יומולדת. אבל הם לא נתנו מה ש(לדעתי) ילד צריך לקבל ביומולדת. בנוסף לזה - בית עם ילדים קטנים שאין אף צעצוע במקום נגיש לילדים נראה לי סביבה לא ידידותית. גם זה שהם לא הכינו כלום - כנראה ההשקעה היא בערבון מוגבל. אז הנה, שתי "הוכחות" על קשר בין אלימות לחוסר תשומת הלב הנחוצה.
 

אפרתש

New member
ודיון תיאורטי

לגבי תשומת לב מתאימה. לקחת ילד על הידיים זו אולי השקעה מאד גדולה מצד ההורים, אבל יתכן שזה לא מה שהילד זקוק לו. לקנות לילד כל מה שהוא מבקש - זה ממש לא נתפס אצלי כתשומת לב מתאימה. לשים לב מה הוא אוהב, ולהפתיע אותו במשהו שמאד ידבר אל ליבו - זו תשומת לב מתאימה. לקחת אותו כל קיץ לטיול בחו"ל, ושם להתעצבן עליו כי הוא בוכה בלובר - זו לא תשומת לב מתאימה. לקחת אותו לים ולהשתולל איתו כמה שהוא רוצה - זו תשומת לב נהדרת.
 

Kalla

New member
זה נכון מה שכתבת

ברור שצריך לקרוא את הילד הספציפי ולדעת למה הוא זקוק. אבל עדיין יש ילדים שאפילו אם הוריהם עשו טעויות (ולדעתי טעויות עם ילדים בלתי נמנעות) - בכל זאת יצאו ללא התנהגות חרגישה ולעומת זאת ילדים אחרים עם אותן הטעויות - כן יצאו כאלה. אני חושבת שזה מאוד באופנה היום דווקא ללכת לקיצוניות של למלא מיידית אחרי כל רצונותיו של הילד, ולדעתי זה לא פחות מסוכן מהמגמה ההפוכה. לדעתי חייבים לנסות למצוא את שביל הזהב - לכבד את רצונותיו של הילד ולהתחשב בצרכיו אך גם לדעת מתי לעצור. אני גם נגד לקבוע באופן אטומטי שאם התנהגות הילד חריגה - סימן שההורים לא עושים את עבודתם.
 

נעה גל

New member
אז מה זה?

את רוצה לומר שיש דבר כזה "מחלת אלימות"? שאלימות היא לא רק סימפטום?
 

Kalla

New member
אני חושבת שכן

נעשים מחקרים, למשל, על מבנה המוח של רוצחים ואנסים - ובהחלט מוצאים הבדלים מבחינת המעגלים החשמליים במוח. אני בהחלט מסכימה שהרבה פעמים אלימות היא סימפטום, אך עדיין לא מצאתי הסבר משכנע למה ילד אחד במצב מסוים יהפוך לאלים וילד אחר - נחבא אל הכלים? אם זה לא היה מושפע איכשהו מהמבנה הפיסיולוגי הגנטי שלנו, אז כולם היו אמורים להגיב אותו הדבר תמיד באותם המצבים. הדוגמא של רוצחים ואנסים היא כמובן קיצונית ולא באה בשום פנים ואופן לרמוז שילד שאלים בתקופות מסוימות בילדות יהפוך למבוגר אלים, אך אני עדיין מאמינה שיש מקום לחשוב שקיימים גם הבדלים פיסיולוגיים וגנטיים בין בני אדם.
 
למעלה