אליהו ענבים
במחוז ילדותי היה בית ספר שכונתי אחד, מגרש שכונתי, חנות מכולת שכונתית וסככה של הירקן השכונתי. בקיצור, גדלתי בשכונה הכי שכונתית בדרום תל אביב. היה גם גן ילדים שכונתי אחד עם גננת שכל הילדים בכל הגילים הכירו אותה וידעו מה היא נוהגת לומר בכל יום בשנה ובערבו של כל חג. באמצע שנתי הראשונה בגן שלה, בערב פסח לפני שהתפזרנו לבתינו, שמעתי לראשונה את המשפט: ``חג שמח, ילדים, ואל תשכחו לשים כוס לכבוד אליהו ענבים, כדי שהוא יבוא ותוכלו לראות אותו``. אליהו ענבים? תמהתי, מי זה? אין לנו במשפחה מישהו שקוראים לו כך, אף לא שכן ששמו אליהו ושם משפחתו ענבים. ניגשתי נבוך לגננת ושאלתי אם גם אני אראה את אליהו ענבים. היא ליטפה את ראשי בחיוך סלחני והסבירה שרק ילדים באמת-באמת טובים רואים את אליהו. כל אחר הצהריים השתדלתי להיות טוב. עזרתי, התרחצתי והתלבשתי לבד רק כדי לראות אותו. אחרי שהאורחים הגיעו, שמעתי את אמא מזכירה לאחי שצריך לשים כוס לאליהו ענבים. שמחתי לדעת שהוא יבוא אלינו, אבל כשפתחו את הדלת וכולם התחילו לשיר בקול, איש לא נכנס ולא שתה מהכוס. חשבתי בטח הוא נכנס ולא ראיתי כי אולי לא הייתי טוב מספיק או שהוא היה עסוק או לא מצא את הכתובת. הלכתי לישון מאוכזב. בבוקר החג שאלתי את אמא למה אליהו ענבים לא בא אלינו, והיא רק צחקה בקול גדול וליטפה את ראשי בסלחנות. מה כבר שאלתי ??? חג הפסח חלף מכבר. הקיץ הגיע, ואמא הלכה להיא ארגז ביכורי ענבים מהירקן. תמיד עשתה כך בתחילת הקיץ. ענבים ראשונים. קצת חמוצים. נהגה להכין מהם מרק פירות. תם הקיץ. סתיו, חורף, ואביב. שוב פסח, והגננת אומרת לא לשכוח לשים כוס לאליהו ענבים. וגם הפעם הוא לא בא. בקיץ הבא אמא שלחה אותי בפעם הראשונה אל הירקן להזמין את ארגז הענבים הראשון, כי כבר ידעתי לקרוא קצת, ולכן אצליח למצוא את הסככה לפי השלט. הגעתי, הרמתי מבטי אל שלט העץ, וקראתי: ``פירות וירקות אליהו``. מתחת היה תלוי קרטון קטן ועליו כתוב: ``ענבים טריים``. פתאום זה הבזיק במוחי: זה הוא! הוא! אליהו ענבים! הוא הירקן שלנו!!! ניגשתי אליו לבקש את ארגז הענבים והבטתי היטב בפניו. הגננת אמרה שפניו של אליהו ענבים זורחים וזקנו לבן, ולאליהו הירקן היו פנים שחומים ועייפים וזקן אפור. אבל לא היה בלבי ספק שזה הוא: אליהו ענבים, האורח של פסח. אליהו אמר שיביא את הענבים לביתנו בערב, ואני שעטתי הביתה בשמחה ובישרתי לאמא שמצאתי אותו. אליהו ענבים נמצא בשכונה שלנו ! ושוב ליטוף וחיוך סלחני, ושתיקה. אבל אחרי שמצאתי אותו, הייתי בטוח שבפסח הבא הוא יבוא לשתות מהכוס שאכין לו. ופסח שלישי במנין הגיע. בבוקר שלפני החג הלכתי לסככה לודא שהוא נמצא שם. פניו נראו עייפים מתמיד. שאלתי אותו אם הוא יבוא אלינו לשתות יין, אבל גם הוא רק חייך וליטף את ראשי, ולא בא גם בחג ההוא. החלטתי שיום אחרי החג אלך לשאול סוף-כל-סוף את אליהו ענבים למה הוא לא בא לשתות מהכוס שאנחנו מכינים לו כל חג. ירדתי בבוקר אל הסככה שלו, והיא היתה סגורה. על יריעת הניילון ששימשה דלת לסככה היה מודבק נייר לבן ועליו נכתב באותיות שחורות גדולות: ``אליהו יקירנו איננו``. נורא כעסתי עליו באותו רגע. איננו? הלך? אפילו לא התנצל שלא בא לשתות מהכוס שהכנתי. פשוט איננו. חזרתי הביתה כועס ובוכה כמו שרק ילד מתוסכל יכול. סיפרתי לאמא על הנייר הלבן עם האותיות השחורות, והיא החוירה ורצה אל השכנה. בצהריים, כשכל השכנים התאספו ליד הסככה שלו והיו עצובים, אני לא הייתי עצוב כי מאד כעסתי על אליהו ענבים שהוא איננו. ואמא הבטיחה שמעכשיו בטוח אליהו יבוא אלינו בכל פסח, כל שנה, ויהיה איתנו גם אם לא נראה אותו. שנים רבות אחר כך נודע לי שאליהו הירקן מת קצת אחרי תחילת הסדר בביתו. הוא קם לפתוח את הדלת, אמר ``שפוך חמתך``, ופשוט צנח תחתיו. אליהו ענבים שלי מת. *** אמש פנה אלי בני הקטן, ושאל אותי בחיוך נבוך:``אבא, נכון שאליהו הנביא חי רק באגדות?``. הבטתי בעיניו דרך דוק הדמעות שהציף חלום ישן. חלום ילדות תמים שמת יחד עם אליהו הירקן. ליטפתי את שערותיו הצהובות, ושמעתי את קולי אומר בלי משים, כאילו בא מרחוק: ``אליהו ענבים, ילד. אליהו ענבים``.
במחוז ילדותי היה בית ספר שכונתי אחד, מגרש שכונתי, חנות מכולת שכונתית וסככה של הירקן השכונתי. בקיצור, גדלתי בשכונה הכי שכונתית בדרום תל אביב. היה גם גן ילדים שכונתי אחד עם גננת שכל הילדים בכל הגילים הכירו אותה וידעו מה היא נוהגת לומר בכל יום בשנה ובערבו של כל חג. באמצע שנתי הראשונה בגן שלה, בערב פסח לפני שהתפזרנו לבתינו, שמעתי לראשונה את המשפט: ``חג שמח, ילדים, ואל תשכחו לשים כוס לכבוד אליהו ענבים, כדי שהוא יבוא ותוכלו לראות אותו``. אליהו ענבים? תמהתי, מי זה? אין לנו במשפחה מישהו שקוראים לו כך, אף לא שכן ששמו אליהו ושם משפחתו ענבים. ניגשתי נבוך לגננת ושאלתי אם גם אני אראה את אליהו ענבים. היא ליטפה את ראשי בחיוך סלחני והסבירה שרק ילדים באמת-באמת טובים רואים את אליהו. כל אחר הצהריים השתדלתי להיות טוב. עזרתי, התרחצתי והתלבשתי לבד רק כדי לראות אותו. אחרי שהאורחים הגיעו, שמעתי את אמא מזכירה לאחי שצריך לשים כוס לאליהו ענבים. שמחתי לדעת שהוא יבוא אלינו, אבל כשפתחו את הדלת וכולם התחילו לשיר בקול, איש לא נכנס ולא שתה מהכוס. חשבתי בטח הוא נכנס ולא ראיתי כי אולי לא הייתי טוב מספיק או שהוא היה עסוק או לא מצא את הכתובת. הלכתי לישון מאוכזב. בבוקר החג שאלתי את אמא למה אליהו ענבים לא בא אלינו, והיא רק צחקה בקול גדול וליטפה את ראשי בסלחנות. מה כבר שאלתי ??? חג הפסח חלף מכבר. הקיץ הגיע, ואמא הלכה להיא ארגז ביכורי ענבים מהירקן. תמיד עשתה כך בתחילת הקיץ. ענבים ראשונים. קצת חמוצים. נהגה להכין מהם מרק פירות. תם הקיץ. סתיו, חורף, ואביב. שוב פסח, והגננת אומרת לא לשכוח לשים כוס לאליהו ענבים. וגם הפעם הוא לא בא. בקיץ הבא אמא שלחה אותי בפעם הראשונה אל הירקן להזמין את ארגז הענבים הראשון, כי כבר ידעתי לקרוא קצת, ולכן אצליח למצוא את הסככה לפי השלט. הגעתי, הרמתי מבטי אל שלט העץ, וקראתי: ``פירות וירקות אליהו``. מתחת היה תלוי קרטון קטן ועליו כתוב: ``ענבים טריים``. פתאום זה הבזיק במוחי: זה הוא! הוא! אליהו ענבים! הוא הירקן שלנו!!! ניגשתי אליו לבקש את ארגז הענבים והבטתי היטב בפניו. הגננת אמרה שפניו של אליהו ענבים זורחים וזקנו לבן, ולאליהו הירקן היו פנים שחומים ועייפים וזקן אפור. אבל לא היה בלבי ספק שזה הוא: אליהו ענבים, האורח של פסח. אליהו אמר שיביא את הענבים לביתנו בערב, ואני שעטתי הביתה בשמחה ובישרתי לאמא שמצאתי אותו. אליהו ענבים נמצא בשכונה שלנו ! ושוב ליטוף וחיוך סלחני, ושתיקה. אבל אחרי שמצאתי אותו, הייתי בטוח שבפסח הבא הוא יבוא לשתות מהכוס שאכין לו. ופסח שלישי במנין הגיע. בבוקר שלפני החג הלכתי לסככה לודא שהוא נמצא שם. פניו נראו עייפים מתמיד. שאלתי אותו אם הוא יבוא אלינו לשתות יין, אבל גם הוא רק חייך וליטף את ראשי, ולא בא גם בחג ההוא. החלטתי שיום אחרי החג אלך לשאול סוף-כל-סוף את אליהו ענבים למה הוא לא בא לשתות מהכוס שאנחנו מכינים לו כל חג. ירדתי בבוקר אל הסככה שלו, והיא היתה סגורה. על יריעת הניילון ששימשה דלת לסככה היה מודבק נייר לבן ועליו נכתב באותיות שחורות גדולות: ``אליהו יקירנו איננו``. נורא כעסתי עליו באותו רגע. איננו? הלך? אפילו לא התנצל שלא בא לשתות מהכוס שהכנתי. פשוט איננו. חזרתי הביתה כועס ובוכה כמו שרק ילד מתוסכל יכול. סיפרתי לאמא על הנייר הלבן עם האותיות השחורות, והיא החוירה ורצה אל השכנה. בצהריים, כשכל השכנים התאספו ליד הסככה שלו והיו עצובים, אני לא הייתי עצוב כי מאד כעסתי על אליהו ענבים שהוא איננו. ואמא הבטיחה שמעכשיו בטוח אליהו יבוא אלינו בכל פסח, כל שנה, ויהיה איתנו גם אם לא נראה אותו. שנים רבות אחר כך נודע לי שאליהו הירקן מת קצת אחרי תחילת הסדר בביתו. הוא קם לפתוח את הדלת, אמר ``שפוך חמתך``, ופשוט צנח תחתיו. אליהו ענבים שלי מת. *** אמש פנה אלי בני הקטן, ושאל אותי בחיוך נבוך:``אבא, נכון שאליהו הנביא חי רק באגדות?``. הבטתי בעיניו דרך דוק הדמעות שהציף חלום ישן. חלום ילדות תמים שמת יחד עם אליהו הירקן. ליטפתי את שערותיו הצהובות, ושמעתי את קולי אומר בלי משים, כאילו בא מרחוק: ``אליהו ענבים, ילד. אליהו ענבים``.
))))))