כן, אבל אני אעשה זאת בקצרה ט'
משום שעליי ללכת לישון כבר, אני גוססת מעייפות, וגם מחר יום ארוך...
קשה. עצוב. כבד. מבחיל.
הייתה שיחה עם הרופא מנהל המחלקה והוא הוסיף לי תרופה והציב לי תנאי להישארות במחלקה: להפסיק לחתוך. חד משמעית. בפעם הבאה שאעשה את זה לא אהיה שם והוא יעביר אותי לאשפוז מלא. נפלא. אילו יכולתי להפסיק את זה לא הייתי צריכה את עזרתם... אמרתי לו שזה לא הוגן שהוא לוקח ממני משהו בלי לתת לי משהו חליפי ב"תמורה", אז הוא אמר שאם אני ארגיש דחף אז הכדור החדש יעצור אותו. לעזאזל.
ונצליתי המון בשמש היום.
ושוב תקלות עם האינטרנט (בממוצע כל יומיים שיחה עם נציגי בזק, וכל שבוע טכנאי, ככה כבר קרוב לשנה).
ואני לא עומדת בדדליינים של העבודה ושל הלימודים (מה דדליינים, לא נוגעת בזה בכלל).
וראיתי היום אימא ובת ששברו לי את הלב (אולי ארחיב על זה מחר) וששמחתי לעזור להן מתוך השברים של חיי וקראו לי מלאכית וצדיקה וזה ריגש אותי מאוד.
וכאבי תופת בגב התחתון.
ושיחה מעצבנת עם מתאמת הטיפול שלא מחדשת לי כלום למרות שהיא נחמדה מאוד.
ואני מתגעגעת לאיילה... אילו רק יכלה לחבק אותי עכשיו
אני לא אראה אותה עד שלישי הבא וגם אז לא בטוח...
ועוד מנהל שלי בעבודה עזב, זה שאחת החברות שלי גילתה לי שהיא מאוהבת בו והם ביחד...
ואני מתגעגעת אליו... הוא לא נפרד ממני בכלל, עצוב לי
ואיך יכול להיות שחברה שלי מתה, זה לא ייתכן
וסיפרו לנו בקבוצה מה קרה לבחורה הזו אתמול שסיפרתי לכם עליה, האישה השברירית שבכתה כל כך אתמול... התברר שהעבירו אותה בעל כרחה לאשפוז מלא והבכי היה בגלל ההתנגדות... אבל לא הייתה ברירה, היא הייתה אובדנית... אנחנו כל כך שבריריים, כל כך פגיעים, כל כך קרובים למות... איך אפשר ככה
אני עצובה כל כך ופוחדת כל כך מהכדור החדש... נראה לי שאתחיל אותו רק מחר בערב, כי מחר בבוקר אני צריכה לקום מוקדם ובשבת פחות אכפת לי.
אני שונאת את עצמי כל כך, לא יודעת אם זה פתיר בגילי המתקדם.
תודה שאכפת לכם ממני כל כך, זה מאוד מחזק ומשמח אותי - אין לכם מושג כמה.
תודה תודה תודה.