יא צי ניין
New member
אלוהים.
לא יודע למה אני כותב את זה כאן. זה אמור להיות בית ליוצאים בשאלה, מקום בו אנשים לא מאמינים שיש בורא לעולם. אבל אני מאמין שהיופי ביציאה בשאלה, שהיא יציאה ללאוו דווקא למקום מוגדר מראש, אלא עזיבה של עולם צר ומנוכר לעולם רחב אופקים בו יש מקום גם לאנשים מאמינים, ואפילו לאדוקים שבהם. ומכיוון שאני בדרכי ליציאה בשאלה (שונא את ההגדרה הזו אבל אין לי ברירה אלא להשתמש בה) אני מרשה לעצמי לכתוב את ההודעה הבאה גם כאן, בפורום יוצאים בשאלה, למרות שבדרך כלל אלוהים לא זוכה כאן לעדנה רבה. התפללתי ביום כיפור הזה. בקשתי מאלוהים סליחה על חטאיי. התוודיתי ושוב התפללתי, ושוב בקשתי סליחה. אם אני מרגיש עכשיו זך נקי? כנראה שלא. אבל אני אוהב להתפלל. החוויה הזו ממלאת אותי, עצם העמידה הכנועה, מול אל גדול ונורא, גורמת לי להרגיש יותר שלם עם עצמי, "אנו ימינו כצל עובר, ואתה הוא ושנותיך לא יתמו". קשה לי עם הידיעה שיש אנשים שרואים באמונה באל, משהו מיושן שעבר זמנו. לפני זמן מסוים הגיע לארץ חבר של אבא של חבר טוב שלי. האורח נוצרי קתולי, החבר ואביו אתאיסטים. הוא הגיע בשבת לבית הכנסת, וביום ראשון לקחנו אותו לכמה מקומות שהם ערש הנצרות. כשנכנסתי איתו לכנסיה (הם נשארו בחוץ- לא נכנסים לבתי תפילה) דברנו על עניני דת וכו', והסכמנו שנינו שלמרות שאנו מגיעים מרקע דתי וחברתי שונה לחלוטין, בנושא האמונה אנחנו מרגישים קרבה יותר גדולה מאשר לחברים שלנו. אני חבר של הבן, והוא חבר של האב (וגם יצא לי פה משחק מילים נחמד
יש לי שני חברים מאוד טובים (אנחנו שלישיה) שלא מאמינים בכלל. מאוד קשה לי עם העובדה שהם לא מאמינים, צר לי שאני לא יכול לחלוק עם חבריי הטובים ביותר, את אחת החוויות החשובות ביותר בחיי, וזו חוויה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בכל תחומי החיים, ממלאת את כל נימי גופי ונשמתי. אחד מהם אפילו הלך למסיבה בערב היום הקדוש, ואני מאוד כועס עליו בשל כך, אבל זה כבר נושא אחר. כשחזרתי הביתה לאחר תפילת נעילה, שמתי בCD מוסיקה דתית נוצרית (אני מאוד אוהב את השילובים האלה נצרות-יהדות-אסלאם) וקראתי קצת ברית חדשה, ואני רוצה לחלוק אתכם משל נחמד שקראתי (עכשיו אני מרגיש כמו מטיף נוצרי עם מבטא דרום ארה"ב) משל העלמות: אָז תִּדְמֶה מַלְכוּת הַשָׁמַיִם לְעֶשֶׂר עֲלָמוֹת אֲשֶׁר לָקְחוּ אֶת־נֵרוֹתֵיהֶן וַתֵּצֶאנָה לִקְרַאת הֶחָתָן׃ 2 חָמֵשׁ מֵהֶן חֲכָמוֹת וְחָמֵשׁ כְּסִילוֹת׃ 3 וַתִּקַּחְנָה הַכְּסִילוֹת אֶת־הַנֵּרוֹת וְלֹא־לָקְחוּ עִמָּהֶן שָׁמֶן׃ 4 וְהַחֲכָמוֹת לָקְחוּ שֶׁמֶן בִּכְלֵיהֶן וְאֵת נֵרוֹתֵיהֶן׃ 5 וְכַאֲשֶׁר אֵחַר הֶחָתָן לָבוֹא וַתָּנֹמְנָה כֻלָּן וַתֵּרָדַמְנָה׃ 6 וַיְהִי בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה וַיִּשָׁמַע קוֹל תְּרוּעָה הִנֵּה הֶחָתָן צְאֶינָה לִקְרָאתוֹ׃ 7 אָז הִתְעוֹרֲרוּ כָּל־הָעֲלָמוֹת הָהֵן וַתֵּיטַבְנָה אֶת־נֵרוֹתֵיהֶן׃ 8 וַתֹּאמַרְנָה הַכְּסִילוֹת אֶל־הַחֲכָמוֹת תֵּנָּה לָּנוּ מִשַׁמְנְכֶן כִּי יִכְבּוּ נֵרוֹתֵינוּ׃ 9 וַתַּעֲנֶינָה הַחֲכָמוֹת לֵאמֹר לֹא כֵן פֶּן־לֹא יַסְפֹּיק לָנוּ וְלָכֶן כִּי אִם־לֵכְנָה אֶל־הַמּוֹכְרִים וּקְנֶינָה לָכֶן׃ 10 וַיְהִי הֵנָּה הֹלְכוֹת לִקְנוֹת וְהֶחָתָן בָּא וַתָּבֹאנָה הַנְּכֹנוֹת עִמּוֹ אֶל־הַחֲתֻנָּה וַתִּסָּגֵר הַדָּלֶת׃ 11 וְאַחַר בָּאוּ גַּם־יֶתֶר הָעֲלָמוֹת וַתֹּאמַרְנָה אֲדֹנֵינוּ אֲדֹנֵינוּ פְּתַח־לָנוּ׃ 12 וַיַּעַן וַיֹּאמַר אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶן לֹא יָדַעְתִּי אֶתְכֶן׃ 13 לָכֵן שְׁקֹדוּ כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים אֶת־הַיּוֹם וְאֶת־הַשָׁעָה
לא יודע למה אני כותב את זה כאן. זה אמור להיות בית ליוצאים בשאלה, מקום בו אנשים לא מאמינים שיש בורא לעולם. אבל אני מאמין שהיופי ביציאה בשאלה, שהיא יציאה ללאוו דווקא למקום מוגדר מראש, אלא עזיבה של עולם צר ומנוכר לעולם רחב אופקים בו יש מקום גם לאנשים מאמינים, ואפילו לאדוקים שבהם. ומכיוון שאני בדרכי ליציאה בשאלה (שונא את ההגדרה הזו אבל אין לי ברירה אלא להשתמש בה) אני מרשה לעצמי לכתוב את ההודעה הבאה גם כאן, בפורום יוצאים בשאלה, למרות שבדרך כלל אלוהים לא זוכה כאן לעדנה רבה. התפללתי ביום כיפור הזה. בקשתי מאלוהים סליחה על חטאיי. התוודיתי ושוב התפללתי, ושוב בקשתי סליחה. אם אני מרגיש עכשיו זך נקי? כנראה שלא. אבל אני אוהב להתפלל. החוויה הזו ממלאת אותי, עצם העמידה הכנועה, מול אל גדול ונורא, גורמת לי להרגיש יותר שלם עם עצמי, "אנו ימינו כצל עובר, ואתה הוא ושנותיך לא יתמו". קשה לי עם הידיעה שיש אנשים שרואים באמונה באל, משהו מיושן שעבר זמנו. לפני זמן מסוים הגיע לארץ חבר של אבא של חבר טוב שלי. האורח נוצרי קתולי, החבר ואביו אתאיסטים. הוא הגיע בשבת לבית הכנסת, וביום ראשון לקחנו אותו לכמה מקומות שהם ערש הנצרות. כשנכנסתי איתו לכנסיה (הם נשארו בחוץ- לא נכנסים לבתי תפילה) דברנו על עניני דת וכו', והסכמנו שנינו שלמרות שאנו מגיעים מרקע דתי וחברתי שונה לחלוטין, בנושא האמונה אנחנו מרגישים קרבה יותר גדולה מאשר לחברים שלנו. אני חבר של הבן, והוא חבר של האב (וגם יצא לי פה משחק מילים נחמד