כרמית וזהו
New member
אלוהים שלום
אני, כרמית. בטח אתה מכיר השאלה אם אתה זוכר. בעצם לא יכול להיות ששכחת. הרי אתה עסוק בלשבור אותי ואת כל מי שמסביבי. כבר שנה שאני מרגישה את עצמי כמתה על בטריה. הנפש מתה הגוף עוד הולך. ואתה יושב לך שם למעלה וצוחק. אתה צוחק ואני בוכה. בוכה על אלו שלקחת לי. בהתחלה לא קלטתי. חשבתי שזה נורמלי הרי כל אחד גומר בקבר. אמא שלו אח שלה עוד אח ידיד שלי האישה שלו האיש שלה בוגר בית ספר שלי רגע, להמשיך? כבר חלק שכחתי. כבר אין לי מספיק אצבעות כדי לספור את כולם. ובשנה. לעזאלזל איתך, שנה שאני מנסה לחיות. מתנדנדת מצחוק לבכי. זה כבר כל כך הפך להרגל שכל רגע שאני צוחקת הדמעות יוצאות גם. והעיניים שכבר כל כך רטובות שכל רגע כשהן מתייבשות משהו שוב קורה. לשמוח. אני כל כך רוצה לשמוח. שמחה בלי לדעת שמשהו רע אחרי זה יקרה. ואיך לקחת אותם ממנו?! איך.?! למען השם, איך?!. רגע, איזה 'שם'? כבר לא מאמינה בך. כל ניצוץ קטן של אמונה שהיתה בי בך מתה איתם. עם אלו שלקחת לי. כבר התחלתי לנצל כל שניה בחיים שלי מרוב פחד. גוף, תפסיק כבר לרעוד. עיניים, תפסיקו להפריש. לפני שבוע משמחה ענקית סיימתי בלוויות. שתיים. הפרש של חצי שעה. ראיתי את כולם נשברים בבת אחת כאלו שלא דמיינתי. לא דמיינתי בחיים שלי לראות ליד השם שלכם את שתי האותיות ואת המרחאות באמצע. לא דמיינתי. לא דמיינתי שבגיל 16 אצטרך ללכת לקבור. ובטח לא בני 17 וחצי. ועכשיו. עכשיו גם הוא הלך. כל כך הרבה מוות בשנה אחת ואני עדין לא יודעת להתמודד עם זה. איך לעזאלזל אני אמורה להאמין בך? תכף אשאר פה לבד. ואז כבר לא יהיה מי שיבוא לקבור אותי. מה אני כבר אמורה לעשות? נמאס לי לבכות. נמאס לי לכתוב. אלוהים. איזו מילה של אשליה. ואני האמנתי. כל כך רציתי להאמין. נשברתי. נשבר לי. נמאס לי להתנדנד משמחה לעצב להלוויה לשמחה. אני לא מאמין בסוף של מוות כי יש עוד כל כך הרבה לחיות אז גם אם זה נראה שרע לי אני לא מאמין באשליות <דניאל סלומון> אני מרגישה שהמוות כל כך קרוב אליי ואני כל כך רועדת. ממתי אני אמורה לדאוג לדבר כזה בגיל הזה? כל כך מטופש להאמין בדבר הזה. כל הזמן להאמין ולהאמין והוא שובר את כולנו. אין בי בכלל מחשבה על מה שאני כותבת הכל פשוט רץ עם פרץ של רגשות אבל אלוהים אם אתה שם למעלה באמת תודה שהרסת אותי. תעבור הלאה אני לא יכולה יותר. באמת שלא. נחמד הניסויי עליי כמו על איוב אבל אני לא עומדת בזה. החודש אני בת 16 וחצי. הגיל שכל כך חיכיתי לו בגלל רישיון. כנראה שגם על זה אני כבר אוותר. יהי זכרם ברוך.
אני, כרמית. בטח אתה מכיר השאלה אם אתה זוכר. בעצם לא יכול להיות ששכחת. הרי אתה עסוק בלשבור אותי ואת כל מי שמסביבי. כבר שנה שאני מרגישה את עצמי כמתה על בטריה. הנפש מתה הגוף עוד הולך. ואתה יושב לך שם למעלה וצוחק. אתה צוחק ואני בוכה. בוכה על אלו שלקחת לי. בהתחלה לא קלטתי. חשבתי שזה נורמלי הרי כל אחד גומר בקבר. אמא שלו אח שלה עוד אח ידיד שלי האישה שלו האיש שלה בוגר בית ספר שלי רגע, להמשיך? כבר חלק שכחתי. כבר אין לי מספיק אצבעות כדי לספור את כולם. ובשנה. לעזאלזל איתך, שנה שאני מנסה לחיות. מתנדנדת מצחוק לבכי. זה כבר כל כך הפך להרגל שכל רגע שאני צוחקת הדמעות יוצאות גם. והעיניים שכבר כל כך רטובות שכל רגע כשהן מתייבשות משהו שוב קורה. לשמוח. אני כל כך רוצה לשמוח. שמחה בלי לדעת שמשהו רע אחרי זה יקרה. ואיך לקחת אותם ממנו?! איך.?! למען השם, איך?!. רגע, איזה 'שם'? כבר לא מאמינה בך. כל ניצוץ קטן של אמונה שהיתה בי בך מתה איתם. עם אלו שלקחת לי. כבר התחלתי לנצל כל שניה בחיים שלי מרוב פחד. גוף, תפסיק כבר לרעוד. עיניים, תפסיקו להפריש. לפני שבוע משמחה ענקית סיימתי בלוויות. שתיים. הפרש של חצי שעה. ראיתי את כולם נשברים בבת אחת כאלו שלא דמיינתי. לא דמיינתי בחיים שלי לראות ליד השם שלכם את שתי האותיות ואת המרחאות באמצע. לא דמיינתי. לא דמיינתי שבגיל 16 אצטרך ללכת לקבור. ובטח לא בני 17 וחצי. ועכשיו. עכשיו גם הוא הלך. כל כך הרבה מוות בשנה אחת ואני עדין לא יודעת להתמודד עם זה. איך לעזאלזל אני אמורה להאמין בך? תכף אשאר פה לבד. ואז כבר לא יהיה מי שיבוא לקבור אותי. מה אני כבר אמורה לעשות? נמאס לי לבכות. נמאס לי לכתוב. אלוהים. איזו מילה של אשליה. ואני האמנתי. כל כך רציתי להאמין. נשברתי. נשבר לי. נמאס לי להתנדנד משמחה לעצב להלוויה לשמחה. אני לא מאמין בסוף של מוות כי יש עוד כל כך הרבה לחיות אז גם אם זה נראה שרע לי אני לא מאמין באשליות <דניאל סלומון> אני מרגישה שהמוות כל כך קרוב אליי ואני כל כך רועדת. ממתי אני אמורה לדאוג לדבר כזה בגיל הזה? כל כך מטופש להאמין בדבר הזה. כל הזמן להאמין ולהאמין והוא שובר את כולנו. אין בי בכלל מחשבה על מה שאני כותבת הכל פשוט רץ עם פרץ של רגשות אבל אלוהים אם אתה שם למעלה באמת תודה שהרסת אותי. תעבור הלאה אני לא יכולה יותר. באמת שלא. נחמד הניסויי עליי כמו על איוב אבל אני לא עומדת בזה. החודש אני בת 16 וחצי. הגיל שכל כך חיכיתי לו בגלל רישיון. כנראה שגם על זה אני כבר אוותר. יהי זכרם ברוך.
