אלוהים אדירים!

[בוזיקית]

אלוהים אדירים!

יושבת בעבודה, ראשי סחרחר מרוב עייפות, ובראש מתנגן שיר שאמא היתה שרה לי. שיר ילדים עצוב. אין לאן לברוח, גם השינה אינה פתרון, בגלל הסיוטים. אני רוצה לבכות אך הדמעות חונקות את הגרון וממאנות לצאת. אמא מתה. אמא מתה. אמא מ ת ה והעולם שותק!!!

 

[BooBee]

הלו בוזיקית ../images/Emo20.gif

תגידי, אני חייבת לשאול: את הולכת לטיפול פסיכולוגי? בתור אחת ש"היתה שם", עם התחושות הקשות כל כך, אני לא יכולה שלשבת מהצד ולקרוא אותך נקרעת כך מרוב כאב ולא לומר דבר. לכי לטיפול, יקרה שלנו, את תופתעי כמה הוא יכול לעזור ולרכך את הכאבים הקשים... שלך, רויטל

 

[רעוּת]

נכון?

נכון שזה מרגיש נורא כזה, שהעולם שלך מתמוטט וכולם בעצם ממשיכים לחיות כרגיל? שהם מתים, אבל הזמן לא נעצר? גם לי זה נראה נורא מוזר בהתחלה. רציתי לצעוק שזה לא יכול להיות, שמשהו פה לא בסדר, כי איך יכול להיות שהוא מת וכולם ממשיכים לחיות כרגיל ובחדשות מדברים על דברים לא חשובים כמו מזג האויר ואני ממשיכה ללכת לביצפר למרות שהכל פתאום נראה לא חשוב. וזה בא לפעמים בבום כזה, אני יודעת פתאום את קולטת שהיא מתה וזה נורא הכי נורא בעולם כי הדמעות והסיוטים לא יחזירו אותה וכל האנשים המעצבנים שאומרים שצריך להמשיך הלאה בעצם צודקים ולעזאזל איתם, תני לעצבך זמן...להבין שהיא מתה להתחיל לקלוט את זה, ולחיות בלעדיה..

 

[בוזיקית]

תודה נשמות טובות שהקדישו לי זמן...

רויטל - אני אכן בטיפול נפשי שכולל שיחות (סתם דיונים פילוסופיים - אני לא מצליחה להתחבר אבל זה מה שהמדינה מממנת), ותרופה בשם לוסטרל שפשוטו שמשמעו הצילה את חיי וגרמה לי לצאת מהדיכאון בו שקעתי עקב המחלה והמוות של אמא. לא יודעת, דומה כי מילים כבר אינן עוזרות, משום שאני שוחה בהן כדג בנהר, ומה שהיה מתאים לי הרבה יותר זה פסיכודרמה או לפחות מטפלת שלא תהיה בגילי ותהיה צבעונית יותר מהטיפוס האנמי וחסר החיים שאני יושבת מולה. אני לא קולטת, לא קולטת עדיין - 8 חודשים עברו מאז האשה היקרה הזו נפחה את נשמתה, 8 חודשים מאז באתי להוספיס וגיליתי אותה ללא רוח חיים, עדיין חמה ונראית כל כך שלווה... וכמה דקות עברו עד שהבנתי שזהו... דיברתי שוחחתי ליטפתי ומה? כבר לא היתה שם בכלל. אגב, קראתי את הדברים שאנשים פה כתבו על הליכה לבית קברות. אני רוצה לומר שבקטע הזה אני לא מצליחה להתחבר - לא הולכת לבית קברות לא של אבא ולא של אמא, רק באזכרה השנתית, וגם זה, למען האמת, מיותר לי. אני לא מעזה לגשת לשם לבד, זה גם די רחוק מביתי, ואני לא רואה בכך שום טעם. טוב, עם אמא עוד לא התרגלתי ואני בכלל לא מבינה שהיא מתה, אבל עם אבא אני לא מרגישה כלום גם כשאני נמצאת מעל הקבר שלו. יבשו הדמעות ואינן עוד. אבל איך אפשר בלי אמא, איך?!?!?!? אני מדמיינת שאולי היא תחזור, אולי פתאום, אבל יודעת שלא, ואיך ייתכן??? מרוב שהכאב קורע לי את הלב אני מעדיפה לא להרגיש אותו בכלל. יש לי מנגנון מאוד מפותח שמדחיק ועובר הלאה, אבל כשאני נזכרת, כשיש צלילים משיר, או ריח של מאכל מוכר, או שאני עוברת בחנות ורואה דברים שקניתי לה, את הפירות האחרונים שמצצה וירקה, אני נחנקת, גוש עומד לי בגרון ואני שואלת את עצמי גם מתי יגיע הסרטן שלי?!?!? אני יודעת שזה מטורף, אבל בכל זאת שני הורים שמתו מסרטן מכניס אותי לקבוצת סיכון, לא?! אפילו את הבדיקות של המחלה שלי אני לא עושה ומזניחה את בריאותי ואת חיי. ישנה כל לילה שעתיים ואין מזור לנפשי. סליחה אם העקתי על מי מכם, ותודה שאתם מאפשרים לי להביע פה את רגשותי, שדומה כי אינם עוד...

 

[BooBee]

קודם כל בקשה:

תפסיקי להתנצל בכל פעם שאת כותבת כאן. אנחנו כאן, בפורום הזה, בדיוק בשביל אותן הודעות ותגובות, ומחשבות ודעות. הפורום הזה מאפשר הכל, ודי עם ההתנצלויות. אוקיי? דבר שני, גם אם המדינה מממנת טיפול פסיכולוגי, זה לא אומר שאת חייבת להתקע אצל אותו/ה מטפל/ת שלא יעיל לך. תעברי מטפל. שיחות פילוסופיות זה טוב לשעות הלילה, על סיגריה ובירה, את מוזמנת אליי לשיחות פילוסופיות. נשב בגינה עד אור הבוקר ונקשקש. בטיפול את לא צריכה להיות פילוסופית, את צריכה להיות מטופלת. כשאת אומרת על הטיפול שלך "סתם", זה כבר מדליק אצלי נורה אדומה, שהטיפול הספציפי הזה לא מתאים לך. תחשבי על זה. ודבר שלישי, לגבי הדבר השני, אני מאוד רצינית. את מוזמנת לבוא אליי. שלחי לי טלפון שלך למסר אולמייל ונקבע משהו. בשבוע הבא אני מתחילה לעבוד בתל אביב, ויהיה לי נוח לארגן כל מיני מפגשים נעימים באזור, במידה ואת גרה במרכז. כמובן שגם ההזמנה אליי לבית (אני גרה בישוב קטן ליד אשדוד) פתוחה. יש גינה ויש בירות. או קפה, אם את לא בקטע של אלכוהול. נשיקות וחיבוקים, רויטל.

 

[בוזיקית]

מקבלת את ההערה שלך...../images/Emo132.gif

ומברכת על היוזמה לפגישה. אגב, מתארגנים מפגשים של חברי הפורום כדרך שיגרה? אם כן אשמח להצטרף... ועכשיו בצחוק - סיגריה ובירה זה ממש לא הקטע שלי, אני הרי

חחח, אבל להיפגש בכיף למה לא?!?! אני אשלח לך את הפרטים שלי במסרים ושוב המון תודה לך ולכולם (מה לעשות שההערכה העצמית שלי לוחכת דשא...)

 

[ADI 26]

בוזוקית אוחחח כמה אני מזדהה ע הכאב

עם האובדן? איך ממשיכים הלאה מה עושים עם הגוש בגרון שקורע את הלב כל יו מחדש ? כל כך מזדהה וכל כך חסרת אונים לנוכח האסון = של מות אבי מי דמיין את זה בכלל ? הוא לבטח לא דמיין את מותו בטרם עת.. כמה מילים לא הספקנו להגיד האם הוא ידע שאני אוהבת אותו על אף שלא אמרתי לו - זה היה נראה ברור למדי שאני אוהבת אותו - הוא אבא שלי ואני אוהבת אותו אוחח כמה חבל ומצער שלא אמרתי לו - לפחות הי הולך בידיעה שהילדה הקטנה שלו אוהבת אותו מ א ד אבא אתה חסר כל רגע ורגע ... והכאב לא עובר הוא מהדהד בלב וקורע כל פעם לגזרים

 

[liat1953]

../images/Emo24.gifבוזיקית יקרה../images/Emo24.gif

הכאב שלך זועק מכל מילה ,מה שאני רוצה לאמר לך בהקשר לטיפול פסיכולוגי,כנראה את צריכה להחליף את המטפלת איתה את ניפגשת,גם לי היתה אחת כזו שהרגשתי שאנו בפול גז בניוטרל,ממש עומדות במקום והכאב רק מעמיק בשיחות איתה.חזרתי אל מטפלת קודמת שהיא רק עובדת סוציאלית אך היא מצליחה להגיע עמוק אל ניבכי נישמתי ולתת לי כלים להמשיך הלאה... בית העלמין גם עבורי הוא לא ממש משהו חשוב ,הן הוא איתי כל הזמן ללא הפסקה....אני לא צריכה את האבן הקרה הזו כדי להיות קרובה אליו הוא בתוכי בנישמתי. ביום שישי היה יום השנה השלישי להלקחו ממני,כמובן הייתי שם...בבית העלמין עם רבים רבים מחבריו ומשפחתו ואלמתו אך אני בכלל לא הייתי שם. אמנם פיזית כן...אני הייתי איתו ממש,הקראתי לו מה שכתבתי והרגשתי שרק הוא ואני שם ואין איש מסביבנו,אך אני לא הייתי צריכה את המקום ההוא...אבל למען זכרו ולמען הסובבים הייתי שם. יקירתי,באשר לבריאותך,אנא אל תזניחי למען הורייך ומעל הכל למען עצמך,תחשבי כמה אמא כועסת שאת לא עושה את מה שחשוב לבריאותך...למרות הקושי שאני מבינה אותו אל תוותרי עשי כל מה שנחוץ. שינה....כמה קשה לישון,כל כך מבינה אותך,אני כאן עד השעות הקטנות או עד כמעט עלות השחר ורק כשממש מרגישה שעייני בוגדות בי ניפגשת עם הכרית שיודעת היטב כל מה שעובר עלי ואחרי שהופכת ללחה נירדמת לזמן קצר. אנא ,עשי כל מה שאת יכולה להמשיך הלאה. חיבוק ענק ממני

 

[בוזיקית]

תודה ליאת נשמה מקסימה

דמעות ניקוו בעיני לנוכח המילים החמות שכתבת. הבטחתי לאמא על גופתה שהיתה עוד חמה שאשמור על עצמי ועד עתה הצלחתי לא רע. אני קצת נשברת... ובקשר לפסיכולוגית אין לי ברירה, זה מה שנותנים, והיא היחידה שעובדת יחסית עד מאוחר. תודה על ההתיחסות חמודה