אלאנור ריגבי
סיפור לא מצחיק במיוחד למרות הניסיון הנואש- אבל יהיה נחמד אם יהיה במאמרים. לכל חתונה יש שני צדדים. יש את הצד השמח- כל המוזמנים, החתן, הכלה, ויש את החלק המרושע של חתונה. הכומר מגיע רק בשביל הכסף, מנהגים טיפשיים, אנשים שמחברים בקבוקים למכוניות כדי שבדרך לירח הדבש אנשים יתעוררו משנתם הערבה, והאורז. האורז הוא מקור כל הרשע- הניסיון בתחונה להתנקש בכלה, או בחתן. ולכן תמיד יש את הפראייר שאוסף את האורז. מי שאוסף את האורז חייב להיות איזה איש בודד וריקני. הרי אם לאותו איש או אישה היה (או הייתה) משפחה, הכל היה שונה. הוא בטח היה עובד באיזה מפעל רדיואקטיבי או עובד לשירות הרוסים. אלאנור ריגבי הייתה עוד אחת מאותם אנשים בודדים. לא מהסוג הפסיכופטי שמתעורר בלילות והולך לשחק ביער עם זאבים לאור ירח מלא, אלא סתם אנשים בודדים. חוץ מהמשפחה המוקטנת, אף אחד לא דיבר אליה חוץ מהשוטרים או הסוהרים בכלא. היא הייתה 5 שנים בכלא, אחרי שהאיש עם הכפפות והכובע גרב עם האקדח ביד הלשין עליה שהיא זו ששדדה את הבנק. שלא יהיה רושם מוטעה, היא לא באמת שדדה את הבנק, והמשטרה אף פעם לא הבינה מי באמת שדד את הבנק. אלאנור שנאה חתונות. סתם זוג אנשים שתוך 4 שנים נוטשים את ילדיהם, מתדרדרים לסמים, מפברקים תעודות זהות ויורדים למחתרת. מה שבאמת אלאנור לא הבינה, זה את המנהג המטופש עם האורז. כל רגע שאספה את האורז היא רק שאלה את עצמה: "למה עושים את השטויות האלה?", והרי היא ידעה שגם ככה חצי מהירח דבש מתבזבז על הכלה שמנסה להוריד את כל האורז משיערה. עוד שלב בתוכנית הדיכוי של המעמד הקפיטליסטי על חיינו האומללים. אלאנור הייתה סתם זקנה. הרי אם הצליחה להכניס את הפרצוף שלה לצנצנת, היא באמת במצב גרוע (
). דינג דונג! "מישהו בא לכנסייה? בשעה כזאת?" שאלה את עצמה אלאנור. היא התקרבה לדלת הכנסייה. והנה היא מגיעה... היא פתחה את הדלת לאט לאט... מישהו עם לבוש שחור היה שם. "ילד, הלואין זה רק עוד 3 חודשים." אמרה אלאנור וסגרה את הדלת. דינג דונג! "גם פורים." אמרה אלאנור וסגרה את הדלת שוב. "קיבינימאט תפתחי כבר!!!" צעק האיש בלבוש השחור. "תגיד ילד, ההורים שלך לא לימדו אותך לדבר יפה?" אלאנור פתחה את הדלת שוב. "שקט!!!" צרח האיש והדליק מאחוריו חומה של אש. "ילד, זה מסוכן לשחק עם חפצים חדים ביד." הפעם אלאנור הצביעה על החרמש. "אני לא ילד!!! אני מלאך המוות!!! גרים ריפר!!! ואני רוצה אותך, אלאנור ריגבי!" אמר מלאך המוות. "אבל יש לי עבודה." היא ענתה. "דיר בלעק עבודה!!! את גם ככה עומדת למות עוד רגע!!!" צעק מלאך המוות. "למות???" אמרה אלאנור. "ברור שלא, מלאך המוות זה רק כינוי!" אמר מלאך המוות בציניות. "בואי אחריי." אלאנור הלכה אחריו בלית ברירה. ליד הכנסייה, היה בית קברות קטן לתושבי העיירה שהגיעו למנוחה. מלאך המוות לקח את אלאנור לנקודה קטנה בקצה בית הקברות. "אני רוצה להראות לך... את העתיד." אמר מלאך המוות. "קול!!! הרובוטים השתלטו על העולם?" שאלה אלאנור. "לא כל כך רחוק, טיפשה!" ענה מלאך המוות. "אני רוצה להביא אותך, בואי נאמר... לעוד שבוע." שוואנג! "נו נו, אז מה קורה פה? אפוקליפסה? מוות המוני? החייזרים השתלטו על כדור הארץ?" שאלה אלאנור. "לא. אבל דבר אחד השתנה מאוד... את." אמר מלאך המוות. "הגיע תורך למות!" הוא הניף את חרמשו, וכיוון אותו לליבה של אלאנור, ואז עצר. "רגע... יש לך משאלה אחרונה?" הוא שאל. "הממ... בוא נראה. אני רוצה שלום עולמי, ו..." "תבקשי משהו שיכול להתקיים!" צרח מלאך המוות. "טוב, אז אני רוצה פוני." אמרה אלאנור. "מה פוני?! מה פוני?! את מתה עוד 5 דקות, מה פוני עכשיו?!" צעק מלאך המוות. "בכל מקרה, תסתכלי על הקבר שלך." אמר מלאך המוות. אלאנור הסתכלה. עכשיו היא באמת הבינה את חומרת הדבר. "לא... לא.... הוא רשם את השם שלי עם שגיאת כתיב!" היא התייפחה. "כפרית טפשה!" מלאך המוות היה תוקע את חרמשו בליבה של אלאנור, לולא ההיא התחמקה. "לא תתפוס אותי!" אלאנור רצה, החליקה על אבן ושברה את הגולגולת. היא איבדה רוח חיים. "עבודתי הסתיימה כאן... ועכשיו למשכורת!" מלאך המוות נעלם. לאחר יום, בבוקר אביבי אחד, טייל לו האב מקאנזי בבית הקברות השקט. קרני שמש ירדו עליו, הוא שמע את צפצוף הציפורים, הכל היה נפלא. בסוף בית הקברות, הוא ראה את גופתה של אלאנור. "לא... לא..." הוא מילמל. "לא עוד אחת שצריך לקבור!" ביום שישי, הייתה הלוויה לאלאנור. אף נפש חיה לא הגיע. האב מאקנזי סתם שרף שעה. ==הסוף.==
סיפור לא מצחיק במיוחד למרות הניסיון הנואש- אבל יהיה נחמד אם יהיה במאמרים. לכל חתונה יש שני צדדים. יש את הצד השמח- כל המוזמנים, החתן, הכלה, ויש את החלק המרושע של חתונה. הכומר מגיע רק בשביל הכסף, מנהגים טיפשיים, אנשים שמחברים בקבוקים למכוניות כדי שבדרך לירח הדבש אנשים יתעוררו משנתם הערבה, והאורז. האורז הוא מקור כל הרשע- הניסיון בתחונה להתנקש בכלה, או בחתן. ולכן תמיד יש את הפראייר שאוסף את האורז. מי שאוסף את האורז חייב להיות איזה איש בודד וריקני. הרי אם לאותו איש או אישה היה (או הייתה) משפחה, הכל היה שונה. הוא בטח היה עובד באיזה מפעל רדיואקטיבי או עובד לשירות הרוסים. אלאנור ריגבי הייתה עוד אחת מאותם אנשים בודדים. לא מהסוג הפסיכופטי שמתעורר בלילות והולך לשחק ביער עם זאבים לאור ירח מלא, אלא סתם אנשים בודדים. חוץ מהמשפחה המוקטנת, אף אחד לא דיבר אליה חוץ מהשוטרים או הסוהרים בכלא. היא הייתה 5 שנים בכלא, אחרי שהאיש עם הכפפות והכובע גרב עם האקדח ביד הלשין עליה שהיא זו ששדדה את הבנק. שלא יהיה רושם מוטעה, היא לא באמת שדדה את הבנק, והמשטרה אף פעם לא הבינה מי באמת שדד את הבנק. אלאנור שנאה חתונות. סתם זוג אנשים שתוך 4 שנים נוטשים את ילדיהם, מתדרדרים לסמים, מפברקים תעודות זהות ויורדים למחתרת. מה שבאמת אלאנור לא הבינה, זה את המנהג המטופש עם האורז. כל רגע שאספה את האורז היא רק שאלה את עצמה: "למה עושים את השטויות האלה?", והרי היא ידעה שגם ככה חצי מהירח דבש מתבזבז על הכלה שמנסה להוריד את כל האורז משיערה. עוד שלב בתוכנית הדיכוי של המעמד הקפיטליסטי על חיינו האומללים. אלאנור הייתה סתם זקנה. הרי אם הצליחה להכניס את הפרצוף שלה לצנצנת, היא באמת במצב גרוע (
חוץ מכמה שגיאות כתיב.. אהבתי..