אכילה רגשית
שלום רב ושנה טובה ליורם ולכולם!
אמנם נושא הפורום הוא פוסט טראומה, אבל היות ואתה יורם מתעסק גם עם CBT וכו' מצאתי לנכון להפנות כאן את שאלתי.
אני מוגדרת כחולת סכיזואפקטיב.
יש לי בעיה של אכילה רגשית.
אני בת 41 וחולה כבר 15 שנה.
אציין שלפני שחליתי הייתי רזה ולא היה לי כל כך הרבה תאבון לאוכל. בכל תקופת מחלתי אני מטופלת בזיפרקסה 10 מ"ג ודפלפט 1000 מ"ג. בהתחלה היה לי תאבון לא נורמלי והספקתי לעלות כ- 15 ק"ג ואפילו יותר. אח"כ הסתגלתי לכדורים והתאבון פחת, אבל נשאר צורך לפחממות.
אני מפצה את עצמי על יום עבודה לא מוצלח או תסכולים או סתם כי בא לי לזלול יותר. לפעמים אני אוכלת מתוקים, ועקב האכילס שלי הוא שווארמה בלאפה בשעה 21:30.
היות ובעבר מתאמת הטיפול שלי מצאה אצלי קוים של O.C.D היא הפנתה אותי לטיפול CBT וכך עשיתי.
אני מנסה מאוד להפעיל שיטה זו על הפיצוי באוכל וממש לא מצליחה. הרגשות שעולים לי בעקבות המחשבה האוטומטית הם: פחד, פחד מבריאות לקויה (במיוחד שהסוכר שלי יעלה) , פחד להשמין עוד, צורך לפצות את עצמי על... , חוסר סיפוק, רצון למלא סיפוק ע"י אוכל, קושי בדחיית סיפוקים.
יש לציין שהסוכר שלי גבולי (משהו כמו 110) וזה מאוד מפחיד אותי וחשוב לי לרדת במשקל כדי שלא יהיה לי סכרת. וגם סתם אני רוצה להיות יותר רזה.
נשאלת השאלה: אם יש צורך, ולא משנה מה, ואני לא מצליחה לספק אותו, אני צריכה למצוא תחליף. איזה תחליף אני כבר יכולה למצוא? כל תחליף נראה לי שלילי יותר. האם להתמכר לאלכוהול? זה עוד יותר גרוע. ומה באמת עושים מכורים לאלכוהול או לסמים? איך הם מצליחים להגמל מההתמכרות?
אני ממש מכורה לאוכל. לפעמים אני יכולה לאכול סתם כי בא לי. אני משתדלת לא להכניס הבייתה דברים מפתים. אבל בכל זאת, יש כאן משהו לא תקין.
שלום רב ושנה טובה ליורם ולכולם!
אמנם נושא הפורום הוא פוסט טראומה, אבל היות ואתה יורם מתעסק גם עם CBT וכו' מצאתי לנכון להפנות כאן את שאלתי.
אני מוגדרת כחולת סכיזואפקטיב.
יש לי בעיה של אכילה רגשית.
אני בת 41 וחולה כבר 15 שנה.
אציין שלפני שחליתי הייתי רזה ולא היה לי כל כך הרבה תאבון לאוכל. בכל תקופת מחלתי אני מטופלת בזיפרקסה 10 מ"ג ודפלפט 1000 מ"ג. בהתחלה היה לי תאבון לא נורמלי והספקתי לעלות כ- 15 ק"ג ואפילו יותר. אח"כ הסתגלתי לכדורים והתאבון פחת, אבל נשאר צורך לפחממות.
אני מפצה את עצמי על יום עבודה לא מוצלח או תסכולים או סתם כי בא לי לזלול יותר. לפעמים אני אוכלת מתוקים, ועקב האכילס שלי הוא שווארמה בלאפה בשעה 21:30.
היות ובעבר מתאמת הטיפול שלי מצאה אצלי קוים של O.C.D היא הפנתה אותי לטיפול CBT וכך עשיתי.
אני מנסה מאוד להפעיל שיטה זו על הפיצוי באוכל וממש לא מצליחה. הרגשות שעולים לי בעקבות המחשבה האוטומטית הם: פחד, פחד מבריאות לקויה (במיוחד שהסוכר שלי יעלה) , פחד להשמין עוד, צורך לפצות את עצמי על... , חוסר סיפוק, רצון למלא סיפוק ע"י אוכל, קושי בדחיית סיפוקים.
יש לציין שהסוכר שלי גבולי (משהו כמו 110) וזה מאוד מפחיד אותי וחשוב לי לרדת במשקל כדי שלא יהיה לי סכרת. וגם סתם אני רוצה להיות יותר רזה.
נשאלת השאלה: אם יש צורך, ולא משנה מה, ואני לא מצליחה לספק אותו, אני צריכה למצוא תחליף. איזה תחליף אני כבר יכולה למצוא? כל תחליף נראה לי שלילי יותר. האם להתמכר לאלכוהול? זה עוד יותר גרוע. ומה באמת עושים מכורים לאלכוהול או לסמים? איך הם מצליחים להגמל מההתמכרות?
אני ממש מכורה לאוכל. לפעמים אני יכולה לאכול סתם כי בא לי. אני משתדלת לא להכניס הבייתה דברים מפתים. אבל בכל זאת, יש כאן משהו לא תקין.
