היי.
אני כ"כ מבינה אותך..בימים קשים שבהם מצב הרוח דומה אנו תמיד נוטות לברוח אל האוכל כי תמיד נדמה לנו שהוא מיד יפצה אותנו על ההרגשה,כשהנחמה היא בעצם רגעית וחולפת מהר ואנו לעומת זאת נותרות עם ההרגשה הלא טובה שמתגברת בגלל שנוסף על הקשיים,אנו נותרות עם רגשי אשמה של "למה פניתי בעצם אל האוכל כשאני יודעת שהאכילה הזו היא אכילה רגשית".אני מבינה לליבך ואומרת שהרגלים של שנים לא משתנים פתאום ביום בהיר אחד.ההרגלים הלא טובים האלו שרכשנו אשמים בעצם במצבנו ואנו מנסות כעת לשנות ומתוך כך לנסות ולשנות גם את הבריחות האלו שלנו וזה בפירוש לא דבר פשוט כלל! גם אני בורחת עדיין לאוכל וזה אחרי לא מעט זמן שבו אני מנסה לשנות את ההרגלים הללו.אני כן מנסה להצביע על מדוע אני בעצם רצה לאוכל ובימים כתקנם אני מנסה אפילו לפנות למקומות אחרים שלא קשורים באוכל,משהו שאני יודעת שיוכל לשפר את מצב רוחי באמת ולא בכאילו,לאחרונה למדתי שפעילות גופנית מרגיעה אותי ומוציאה ממני את כל התחושות הרעות.גם אמבטיה חמה ומרגיעה עם ספר טוב יכולה בקלות לשפר את מצב הרוח ולהכניס בחזרה את הדברים לפרופורציה מה שנראה מהודעתך שיצאת ממנה בכלל. לא משמינים ביום אחד! זה מה שהדיאטנית שלי אומרת כל הזמן.גם אם מצאת נחמה באוכל ואת זה אני לגמרי מבינה ומזדהה זה עדיין לא אומר שהתהליך לא נמשך. קמים בבוקר וממשיכים כרגיל.זה מה שמציל אותי בכל פעם בתהליך הלמידה הזה שלי.אני לא יודעת מתי יגיע הזמן שאני כבר לא אפנה אל האוכל לנחמה{ואני בהחלט יודעת שיגיע זמן כזה}אבל אני לומדת!וגם את.אט אט אני מוצאת את עצמי פונה פחות אל האוכל כי באיזשהוא מקום התחלתי להרגיש שכבר אינו מצליח באמת להרגיע אותי אלא רק גורם לי להרגיש רע יותר.אז מראש אני נמנעת.נכון אני נכשלת לפעמים כפי שכבר כתבתי אבל מותר לי!הייתי שמנה כל חיי מסיבות כאלו ואחרות..ואני בטח לא אצליח לשנות את הכל ביום אחד בהיר. אז היה לך יום קשה,ואני מצטערת על כך ומקווה שעכשיו הדברים נראים אחרת אך אני בסך הכל רוצה לומר שזה מובן ומוכר ואת לא היחידה כך שאין על מה להרגיש כ"כ רע. שולחת חיבוק וחיזוק.