אכזריות
לבן שלי, בן 3, שלרוב הוא חמוד, ונדיב, ישנן לפעמים יציאות אכזריות שאני לא יודעת איפה לשים את עצמי. הוא מאוד אוהב טבע, צמחים, ומתעניין בחיות קטנות. אתמול אחרי שהראה לי חצב, ומצאנו שיש המון חיפושיות בחצב אוכלות את זרעיו, הוא לקח חיפושית ביד. כשביקשת להניח אותה בחזרה במקומה, הוא הניח על המדרכה, והופ רגלו התרוממה באוויר ונחתה על החיפושית. בכוונה, לגמרי בכוונה. למה? שאלתי. הוא לא יודע להגיד. הוא אוהב להחזיק בידיו חיפושיות, צפרדעים, חלזונות. ולרוב 'מתנהג איתן יפה'. פעם גם דרך על חלזון בכוונה. וכמעט על צפרדע. יש חלק של בורות. למשל, להזיז חלזונות, לשים אותם על המדרכה, לשכוח, ואחרי שעה דורכים עליהם. אז הוא רק בן שלוש. אבל הפעמים של בכוונה? וזה לא שהוא לא רואה אותם כחיים. הוא עשוי לשאול על חלזון - 'איפה אבא שלו?'. או אם ישנם כמה ביחד, הוא אומר - הנה אבא שלו, ואמא שלו, ואח תינוק. אבל מצד שני, גם על אפון קטן במיוחד הוא עשוי להגיד תינוק. או שהוא 'קצת גדול', כפי שהוא מכנה את עצמו. לי מאוד קשה עם זה. אני זוכרת שכשהייתי ילדה אספתי חלזונות בקופסא עם אדמה לחה. מאוד אהבתי את זה. חלזונות גדולים כאלה שיוצאים אחרי הגשם. מאוד אהבתי חלזונות. אבל יום אחד אמא שלי לא הרשת לי להביא הבייתה, שמתי במקלט של הבניין, ואחרי כמה זמן כשחזרתי, מצאתי אותם מיובשים על הקירות, מתים. אני לא יודעת מתי נהייתי גדולה. ממתי אין לי דחף לקחת הבייתה את החיות, אלא להפך. להפריע להן כמה שפחות, להשאיר אותן במקומן, להסתכל ולא לגעת. אני רואה שליניב יש צורך עצום לגעת. ואני זוכרת שבזמנו גם אני אהבתי לגעת. אבל אני בהחלט לא זוכרת את עצמי מועכת כחלק מההתנסות (ונכון שהזכרונות שלי הם מגיל יותר מאוחר). אם כבר, אני זוכרת את עצמי נזהרת שלא לדרוך על נמלים (זהירות, שלמותר לציין, איני עסוקה בה כיום). מאיפה האכזריות הזו? ומה עלי לעשות?
לבן שלי, בן 3, שלרוב הוא חמוד, ונדיב, ישנן לפעמים יציאות אכזריות שאני לא יודעת איפה לשים את עצמי. הוא מאוד אוהב טבע, צמחים, ומתעניין בחיות קטנות. אתמול אחרי שהראה לי חצב, ומצאנו שיש המון חיפושיות בחצב אוכלות את זרעיו, הוא לקח חיפושית ביד. כשביקשת להניח אותה בחזרה במקומה, הוא הניח על המדרכה, והופ רגלו התרוממה באוויר ונחתה על החיפושית. בכוונה, לגמרי בכוונה. למה? שאלתי. הוא לא יודע להגיד. הוא אוהב להחזיק בידיו חיפושיות, צפרדעים, חלזונות. ולרוב 'מתנהג איתן יפה'. פעם גם דרך על חלזון בכוונה. וכמעט על צפרדע. יש חלק של בורות. למשל, להזיז חלזונות, לשים אותם על המדרכה, לשכוח, ואחרי שעה דורכים עליהם. אז הוא רק בן שלוש. אבל הפעמים של בכוונה? וזה לא שהוא לא רואה אותם כחיים. הוא עשוי לשאול על חלזון - 'איפה אבא שלו?'. או אם ישנם כמה ביחד, הוא אומר - הנה אבא שלו, ואמא שלו, ואח תינוק. אבל מצד שני, גם על אפון קטן במיוחד הוא עשוי להגיד תינוק. או שהוא 'קצת גדול', כפי שהוא מכנה את עצמו. לי מאוד קשה עם זה. אני זוכרת שכשהייתי ילדה אספתי חלזונות בקופסא עם אדמה לחה. מאוד אהבתי את זה. חלזונות גדולים כאלה שיוצאים אחרי הגשם. מאוד אהבתי חלזונות. אבל יום אחד אמא שלי לא הרשת לי להביא הבייתה, שמתי במקלט של הבניין, ואחרי כמה זמן כשחזרתי, מצאתי אותם מיובשים על הקירות, מתים. אני לא יודעת מתי נהייתי גדולה. ממתי אין לי דחף לקחת הבייתה את החיות, אלא להפך. להפריע להן כמה שפחות, להשאיר אותן במקומן, להסתכל ולא לגעת. אני רואה שליניב יש צורך עצום לגעת. ואני זוכרת שבזמנו גם אני אהבתי לגעת. אבל אני בהחלט לא זוכרת את עצמי מועכת כחלק מההתנסות (ונכון שהזכרונות שלי הם מגיל יותר מאוחר). אם כבר, אני זוכרת את עצמי נזהרת שלא לדרוך על נמלים (זהירות, שלמותר לציין, איני עסוקה בה כיום). מאיפה האכזריות הזו? ומה עלי לעשות?
