אכזבות קטנות...
יש לי איזושהיא התלבטות שאני רוצה לחלוק אתכם (בעצם שני דברים): בתקופה האחרונה אני מרגישה, שלאביגיל מאוד חשוב לדעת מה קורה, לצפות את סדר היום ובגדול - להיות בשליטה (מזכירה את מישהי...). מידי בוקר היא שואלת אותי מה נעשה היום ומצפה לכך בקוצר רוח. אישית, אני משתדלת אכן לקבוע מראש את שנעשה בימי השבוע ובד"כ זה מסתדר א-ב-ל הבעיה מתחילה כשתוכנית מסויימת לא יוצאת אל הפועל או כשלא ידעתי לומר לה בבוקר מה נעשה. ובמה זה מתבטא? היא מאוד מתקשה לקבל מצב שבו אמרתי לה נניח שהולכים ל X ובסופו של דבר לא הולכים (מכל מיני סיבות). השבוע אמי היתה אמורה לבוא אלינו אחה"צ. אביגיל מצפה לה בכיליון עיניים ויודעת שביום שני היא באה. בצהריים עקב בעיה מסויימת אימי הודיעה לי שלא תבוא. מבחינת אביגיל דבר כזה לא יתכן! היא תגיד שוב ושוב "סבתא כן באה אלינו! היא כן באה!!!! ולא מוכנה לקבל שום אופציה אחרת או להקשיב לסיבה מדוע סבתא לא תבוא (איזה מזל שסבתא בסוף כן באה...|תפוז נאנח|). ביום אחד היינו אמורות לבקר חברה וזה שוב בוטל - אביגיל פרצה בבכי ולא הסכימה לעשות שום דבר אחר אלא ללכת לבקר את X הקטנה... בקיצור - אני די מתלבטת. מצד אחד, אם אני אומרת לה מראש וזה מתבטל היא נורא מתוסכלת ולוקח לי זמן להוציא אותה מהמצב רוח הזה של "אוףףףףףף" ולהלהיב אותה במשהו אחר. מצד שני, אם אנחנו לא קובעים כלום לפעמים היא עוברת בגן ילד ילד ושואלת האם היא יכולה לבוא אליו הביתה...
די מביך...וגם קשור לעניין השני - השבוע קיבלתי אישור לתחושה, שאביגיל מתייחסת לבית שלנו לא כאל מקום שכיף בו, רוצה לבוא אליו אלא כברירת מחדל גרועה לפעילות אחה"צ אחרת... אם אני אומרת לה בגן, כשאני באה לקחת אותה, שהולכים הביתה - היא מאוד כועסת ועצובה. אני אומרת לה שנעשה כיף - נצייר, נכין דברים, נשחק, נקרא סיפורים, נשחק בקומפי...נכין עוגה יחד...כל מיני דברים, אבל היא ממש עצובה שהולכים הביתה (למרות שבסוף נהנית). מכיוון שעכשיו חורף, אי אפשר ללכת לפארק או לים לטייל, במידה ואין לנו תוכניות ולפעמים, אני פשוט רוצה הביתה...
או צריכה לעשות דברים בבית (להכניס כביסה, להכין ארוחת ערב, להדליק את הבוילר שיהיו מספיק מים חמים לכולם...) בקיצור - מה דעתכן?
יש לי איזושהיא התלבטות שאני רוצה לחלוק אתכם (בעצם שני דברים): בתקופה האחרונה אני מרגישה, שלאביגיל מאוד חשוב לדעת מה קורה, לצפות את סדר היום ובגדול - להיות בשליטה (מזכירה את מישהי...). מידי בוקר היא שואלת אותי מה נעשה היום ומצפה לכך בקוצר רוח. אישית, אני משתדלת אכן לקבוע מראש את שנעשה בימי השבוע ובד"כ זה מסתדר א-ב-ל הבעיה מתחילה כשתוכנית מסויימת לא יוצאת אל הפועל או כשלא ידעתי לומר לה בבוקר מה נעשה. ובמה זה מתבטא? היא מאוד מתקשה לקבל מצב שבו אמרתי לה נניח שהולכים ל X ובסופו של דבר לא הולכים (מכל מיני סיבות). השבוע אמי היתה אמורה לבוא אלינו אחה"צ. אביגיל מצפה לה בכיליון עיניים ויודעת שביום שני היא באה. בצהריים עקב בעיה מסויימת אימי הודיעה לי שלא תבוא. מבחינת אביגיל דבר כזה לא יתכן! היא תגיד שוב ושוב "סבתא כן באה אלינו! היא כן באה!!!! ולא מוכנה לקבל שום אופציה אחרת או להקשיב לסיבה מדוע סבתא לא תבוא (איזה מזל שסבתא בסוף כן באה...|תפוז נאנח|). ביום אחד היינו אמורות לבקר חברה וזה שוב בוטל - אביגיל פרצה בבכי ולא הסכימה לעשות שום דבר אחר אלא ללכת לבקר את X הקטנה... בקיצור - אני די מתלבטת. מצד אחד, אם אני אומרת לה מראש וזה מתבטל היא נורא מתוסכלת ולוקח לי זמן להוציא אותה מהמצב רוח הזה של "אוףףףףףף" ולהלהיב אותה במשהו אחר. מצד שני, אם אנחנו לא קובעים כלום לפעמים היא עוברת בגן ילד ילד ושואלת האם היא יכולה לבוא אליו הביתה...
