אישה בתוך אבטיח
New member
אי שם../images/Emo189.gif
פרק 1. הקדמה- אני קודם כל רוצה להגיד שאין קשר בין הדמויות למציאות. XD (סתם כי תמיד רציתי להגיד את זה...) השימושים הסטיגמטים ("ערס" לדוגמא) לא יופיעו כמעט בסיפור, למי שציפה או משהו... פרק 1- אי שם. "אי שם, מעבר לקשת, בענן. נמצאת, ארץ גן עדן, כמו בסיפור ישן". הצלילים בקעו מן הפסנתר, וקול יפה, של ספק ילדה ספק אישה, בקע יחד איתם. אם לא הייתם מרותקים לצלילים הללו, ולקול היפה, הייתם יכולים להתרחק מעט, ולראות ילדה. ילדה? לא ילדה, נערה. שיער צהוב, ארוך, פזור ומסורבל. כל כולה דקיקה, רזה, צנומה. פניה מלוכלכות ושחורות, ומכל השחור הזה, שעל פנייה- תוכל לראות שתי עיניים בגוון כחול ומרהיב. בגדייה היו בלויים. ניתן לראות ששמלת המלמלה שלה, פעם הייתה שמלה יפהפייה. אך עכשיו- שחורה גם היא, קרועה ומקומטת. והיא, היא מנגנת. שום דבר לא יעצור בעדה. אנשים עומדים סביבה, מרותקים ומוחאים כפיים. כשאנשים משלשלים לתיבתה האפורה מטבעות, היא מחייכת אליהם, חיוך עצוב ואומרת בקול חלש 'תודה', או מהנהנת בראשה. את איש לא עניין מה שלומה של הילדה. את איש לא עניין מי הם הוריה של הילדה, ומדוע היא מקבצת נדבות. לאף איש, זה לא היה אכפת. כששמעו את נגינתה, את שירתה המהפנטת, לאף אחד לא היה היגיון. היו כמה בודדים, חלקם טובי לב שהתעניינו, וחלקם רודפי בצע, שחשבו שהילדה הזו יכולה להיות משהו גדול והם יחיו על חשבונה, אך היא לא השיבה. היא עברה, ולא פחדה מאיומי האנשים כמו- 'אני אקרא למשטרה'. רק אז, הייתה מסתובבת אליהם, ואומרת- 'אתה צריך לגנוב, בשביל שמשטרה תשים עלייך עין'. ואז, האנשים היו מניחים לה לנפשה. היו מניחים שהיא גנבת, ולכן היו מסתלקים מהמקום. בעודה מנגנת, שמעה הילדה אישה מבוגרת, קוראת לבנה הקטן. 'ריי, בוא הנה! השעה כבר 5 וחצי, ועוד מעט יחשיך!'. 'אבל אמא!' השיב הילד. "אני רוצה לשמוע את הילדה מנגנת!" אמו החמיצה פנים, לקחה אותו בידיה ואמרה: "אתה לא תסיק כלום מכמה צלילים שגנבת מנגנת". הילדה המנגנת הסיתה אליה מבט חד. "לך תדע" המשיכה האימא, "אולי היא סתם מרמה אותנו. אנשים מלוכלכים..." סיננה לבסוף והם הלכו. הילדה העיפה מבט חד על קופסת הנדבות שלה, אליה אנשים לא הפסיקו לשלשל מטבעות, ושמחה לראות שהיא מלאה למדי. היא הפסיקה לנגן, הרימה מבטה אל על ופנייה המרוצות הפכו למסכנות. חבורת המעצבנים הללו, קרבה אליה. "שלום שלום" אמר חיים, ראש ה'חבורה' ההיא. הילדה השפילה ראשה. "למה הפסקת לנגן?" שאל אותה וטפח בחוזקה על ראשה. האנשים שהקיפו אותם החלו להתפזר. חבורת ה"פרחחים" החלה להקיף את הילדה. "אז יש לך?" שאל חיים. איזה כריזמטי, רק הוא מדבר, חשבה הילדה. "יש לי מה?" שאלה הילדה והדיפה ריח רע מפיה. החבורה התרחקה ממנה בבת אחת. "פ-י, ילדה, תנקי ת'פה שלך!" אמר "פרחח" אחר, בשם משה. "כסף." ענה חיים. הילדה הנהנה בראשה, וחיים חייך בערמומיות. הוא החל להסתובב סביבה, להקיף אותה. "תפסיק כבר!" החלה הילדה לצעוק. "להפסיק מה?" שאל חיים בחיוכו המעצבן. "להיות ערס, וכולכם – תפסיקו להיות נגררים שלו! יא חתיכת ערסים!" חיים זרק את תיק הגב שלו בעצבנות על אחד הנגררים שלו, יעקב. היו שני דברים שהוא הכי שנא בעולם- מלשנים ו-שקוראים לו ערס.
פרק 1. הקדמה- אני קודם כל רוצה להגיד שאין קשר בין הדמויות למציאות. XD (סתם כי תמיד רציתי להגיד את זה...) השימושים הסטיגמטים ("ערס" לדוגמא) לא יופיעו כמעט בסיפור, למי שציפה או משהו... פרק 1- אי שם. "אי שם, מעבר לקשת, בענן. נמצאת, ארץ גן עדן, כמו בסיפור ישן". הצלילים בקעו מן הפסנתר, וקול יפה, של ספק ילדה ספק אישה, בקע יחד איתם. אם לא הייתם מרותקים לצלילים הללו, ולקול היפה, הייתם יכולים להתרחק מעט, ולראות ילדה. ילדה? לא ילדה, נערה. שיער צהוב, ארוך, פזור ומסורבל. כל כולה דקיקה, רזה, צנומה. פניה מלוכלכות ושחורות, ומכל השחור הזה, שעל פנייה- תוכל לראות שתי עיניים בגוון כחול ומרהיב. בגדייה היו בלויים. ניתן לראות ששמלת המלמלה שלה, פעם הייתה שמלה יפהפייה. אך עכשיו- שחורה גם היא, קרועה ומקומטת. והיא, היא מנגנת. שום דבר לא יעצור בעדה. אנשים עומדים סביבה, מרותקים ומוחאים כפיים. כשאנשים משלשלים לתיבתה האפורה מטבעות, היא מחייכת אליהם, חיוך עצוב ואומרת בקול חלש 'תודה', או מהנהנת בראשה. את איש לא עניין מה שלומה של הילדה. את איש לא עניין מי הם הוריה של הילדה, ומדוע היא מקבצת נדבות. לאף איש, זה לא היה אכפת. כששמעו את נגינתה, את שירתה המהפנטת, לאף אחד לא היה היגיון. היו כמה בודדים, חלקם טובי לב שהתעניינו, וחלקם רודפי בצע, שחשבו שהילדה הזו יכולה להיות משהו גדול והם יחיו על חשבונה, אך היא לא השיבה. היא עברה, ולא פחדה מאיומי האנשים כמו- 'אני אקרא למשטרה'. רק אז, הייתה מסתובבת אליהם, ואומרת- 'אתה צריך לגנוב, בשביל שמשטרה תשים עלייך עין'. ואז, האנשים היו מניחים לה לנפשה. היו מניחים שהיא גנבת, ולכן היו מסתלקים מהמקום. בעודה מנגנת, שמעה הילדה אישה מבוגרת, קוראת לבנה הקטן. 'ריי, בוא הנה! השעה כבר 5 וחצי, ועוד מעט יחשיך!'. 'אבל אמא!' השיב הילד. "אני רוצה לשמוע את הילדה מנגנת!" אמו החמיצה פנים, לקחה אותו בידיה ואמרה: "אתה לא תסיק כלום מכמה צלילים שגנבת מנגנת". הילדה המנגנת הסיתה אליה מבט חד. "לך תדע" המשיכה האימא, "אולי היא סתם מרמה אותנו. אנשים מלוכלכים..." סיננה לבסוף והם הלכו. הילדה העיפה מבט חד על קופסת הנדבות שלה, אליה אנשים לא הפסיקו לשלשל מטבעות, ושמחה לראות שהיא מלאה למדי. היא הפסיקה לנגן, הרימה מבטה אל על ופנייה המרוצות הפכו למסכנות. חבורת המעצבנים הללו, קרבה אליה. "שלום שלום" אמר חיים, ראש ה'חבורה' ההיא. הילדה השפילה ראשה. "למה הפסקת לנגן?" שאל אותה וטפח בחוזקה על ראשה. האנשים שהקיפו אותם החלו להתפזר. חבורת ה"פרחחים" החלה להקיף את הילדה. "אז יש לך?" שאל חיים. איזה כריזמטי, רק הוא מדבר, חשבה הילדה. "יש לי מה?" שאלה הילדה והדיפה ריח רע מפיה. החבורה התרחקה ממנה בבת אחת. "פ-י, ילדה, תנקי ת'פה שלך!" אמר "פרחח" אחר, בשם משה. "כסף." ענה חיים. הילדה הנהנה בראשה, וחיים חייך בערמומיות. הוא החל להסתובב סביבה, להקיף אותה. "תפסיק כבר!" החלה הילדה לצעוק. "להפסיק מה?" שאל חיים בחיוכו המעצבן. "להיות ערס, וכולכם – תפסיקו להיות נגררים שלו! יא חתיכת ערסים!" חיים זרק את תיק הגב שלו בעצבנות על אחד הנגררים שלו, יעקב. היו שני דברים שהוא הכי שנא בעולם- מלשנים ו-שקוראים לו ערס.
../images/Emo121.gif../images/Emo155.gif
