אי של שקט
מבחוץ המיית העולם, סאון מכוניות בנוסען, המיית דיבור אנשים, רחש בלתי פוסק. פה ושם יילל עולל, במרחק זעקת אשה קולנית, ואנחנו, את ואני, בעולם משלנו, אי של שקט בתוך אי השקט האופף אותנו, אי של שפיות בתוך אי השפיות המאיימת לפרוץ כל מקלט. רגעים ענוגים של שלווה סטואית, דקות בודדות בהן נדמה כאילו יד נעלמה אוחזת בנו, מרימה אותנו אל על, מנתקת אותנו מהבלי היום-יום, מהרעש הבלתי פוסק מהקצב המתיש של עבודה-בית-משפחה, מהחובות והמחוייבויות. האם יכולה את לדמיין, אהובתי, כיצד רועדת האדמה תחת רגלייך, מניפה אותך מעלה, רק כמה מטרים, מרחק לא גדול, אבל כזה שדי בו כדי לנטרל את תלאות השיגרה, להרחיקן, ולו גם לרגע קט. רגעים גנובים של אושר, כיצד את מטה ראשך הצידה בחינניות הדורה, והנה את אוחזת את ספל הקפה (משובח הא? איך זה שקפה איתך הוא תמיד רמה אחת מעל כל קפה אחר?) נותנת לכפות ידייך להתחמם, מערסלת את הספל האהוב עלייך, חיוך שובבי כבר מתגנב לו לזויות פיך, אותו פה שהייתי נותן כל כך הרבה כדי לגעת בו, ולו רק לשניה בודדת, ולו גם בקצות אצבעותי. אני מניח את אצבעות ידי בעדינות על גב ידך, מישיר מבטי אל עינייך. העולם עוצר מלכת עכשיו, שום דבר לא יכול לנו. לא צלצול טורדני של סלולרי יתום, לא רעש משאית חוצה, אנחנו בעולם משלנו, אי של הבנה בתוך כל כך הרבה אי הבנות. פנייך קרובות עכשיו לפני, מריחי אינך יכולה להתעלם עוד, אני רואה כיצד נפשקות שפתייך, פישוק קל, כמעט תמים למראה, עוד שניה או שתיים, איך נדמה כאילו לשעון יש חוקים משלו, כאילו תורת היחסות חלה על הרגע הקסום הזה במלוא עוזה, איך שני לבבות מחסירים את אותה פעימה, איך קצב הנשימות הופך להיות פרוע, חסר שליטה... אהובה שלי, רגעים קטנים של חסד, רגעים של יחד, בתוך הלבד.
מבחוץ המיית העולם, סאון מכוניות בנוסען, המיית דיבור אנשים, רחש בלתי פוסק. פה ושם יילל עולל, במרחק זעקת אשה קולנית, ואנחנו, את ואני, בעולם משלנו, אי של שקט בתוך אי השקט האופף אותנו, אי של שפיות בתוך אי השפיות המאיימת לפרוץ כל מקלט. רגעים ענוגים של שלווה סטואית, דקות בודדות בהן נדמה כאילו יד נעלמה אוחזת בנו, מרימה אותנו אל על, מנתקת אותנו מהבלי היום-יום, מהרעש הבלתי פוסק מהקצב המתיש של עבודה-בית-משפחה, מהחובות והמחוייבויות. האם יכולה את לדמיין, אהובתי, כיצד רועדת האדמה תחת רגלייך, מניפה אותך מעלה, רק כמה מטרים, מרחק לא גדול, אבל כזה שדי בו כדי לנטרל את תלאות השיגרה, להרחיקן, ולו גם לרגע קט. רגעים גנובים של אושר, כיצד את מטה ראשך הצידה בחינניות הדורה, והנה את אוחזת את ספל הקפה (משובח הא? איך זה שקפה איתך הוא תמיד רמה אחת מעל כל קפה אחר?) נותנת לכפות ידייך להתחמם, מערסלת את הספל האהוב עלייך, חיוך שובבי כבר מתגנב לו לזויות פיך, אותו פה שהייתי נותן כל כך הרבה כדי לגעת בו, ולו רק לשניה בודדת, ולו גם בקצות אצבעותי. אני מניח את אצבעות ידי בעדינות על גב ידך, מישיר מבטי אל עינייך. העולם עוצר מלכת עכשיו, שום דבר לא יכול לנו. לא צלצול טורדני של סלולרי יתום, לא רעש משאית חוצה, אנחנו בעולם משלנו, אי של הבנה בתוך כל כך הרבה אי הבנות. פנייך קרובות עכשיו לפני, מריחי אינך יכולה להתעלם עוד, אני רואה כיצד נפשקות שפתייך, פישוק קל, כמעט תמים למראה, עוד שניה או שתיים, איך נדמה כאילו לשעון יש חוקים משלו, כאילו תורת היחסות חלה על הרגע הקסום הזה במלוא עוזה, איך שני לבבות מחסירים את אותה פעימה, איך קצב הנשימות הופך להיות פרוע, חסר שליטה... אהובה שלי, רגעים קטנים של חסד, רגעים של יחד, בתוך הלבד.
