איך איומים משותפים יכולים ליצור מכנה משותף
עוד שיחת טד מצויינת.
הפעם על איך מחלוקות פוליטיות מונעות פתרון בעיות אמיתיות ואיך ניתן להתגבר עליהן.
http://www.ted.com/talks/jonathan_haidt_how_common_threats_can_make_common_political_ground.html
ג'ונתן היידט: איך איומים משותפים יכולים ליצור מכנה (פוליטי) משותף
אם אתם עוקבים אחרי החדשות ודאי שמעתם שיש קבוצה של אסטרואידים ענקיים בדרכם לארצות הברית, כולם אמורים לפגוע בחמישים השנים הקרובות. אינני מתכוון לאסטרואידים אמייתים מסלעים ומתכת. דווקא אלה אינם בעיה גדולה כל כך, כי אילו עמדנו באמת כולנו למות, היינו מתעלמים ממחלוקותינו, היינו מוציאים את כל הכסף הדרוש והיינו מוצאים דרך להסיטם ממסלולם. אני מדבר על איומים שנמצאים בדרכם אלינו, אבל הם עטופים בשדה אנרגיה מיוחד שמקטב בינינו, ולכן משתק אותנו.
במרץ שעבר, הייתי בועידת TED, וראיתי את ג'ים הנסן מרצה, המדען מנאס"א שהיה הראשון להתריע על ההתחממות הגלובלית בשנות ה-80, ונראה כי התחזיות שלו מאז, מתגשמות. זה מה שצפוי לנו מבחינת עליות הטמפרטורה הגלובליות ואם נמשיך בקצב של היום, נקבל התחממות של 4-5 מעלות צלזיוס עד סוף המאה הנוכחית. הנסן אומר שאפשר לצפות לעלייה של 5 מטר בגובה פני הים. כך תיראה עליה של חמישה מטרים בפני הים. ערים באזורים נמוכים בכל העולם תיעלמנה עוד בימי חייהם של הילדים שנולדים היום. הנסן סיכם את הרצאתו באומרו, "דמיינו אסטרואיד ענק במסלול התנגשות עם כדור הארץ. זה מקביל למה שצפוי לנו עכשיו. אולם אנו מהססים ולא עושים דבר כדי להסיט את האסטרואיד, למרות שככל שנחכה יותר, זה נהיה קשה ויקר יותר." השמאל כמובן רוצה לפעול, אבל הימין מתכחש לבעיה.
אז אני חוזר מ-TED, וכעבור שבוע אני מוזמן לארוחת ערב חגיגית בוושינגטון הבירה, כשידוע לי שאפגוש בה מספר אינטלקטואלים שמרניים, ביניהם יובל לוין, וכדי להתכונן למפגש, אני קורא את מאמרו של לוין בכתב-עת לעניינים לאומיים בשם "מעבר למדינת הרווחה". לוין כותב שבכל העולם, אומות מתחילות להשלים עם העובדה שמדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית מתבררת כרופפת ויקרה מדי, היא נשענת על כלכלה מפוקפקת ומודל דמוגרפי של עידן שעבר זמנו.
אולי זה לא נשמע מפחיד כמו אסטרואיד, אבל ראו את הגרפים של לוין. הגרף הזה מראה את החוב הלאומי כאחוז של התמ"ג של אמריקה, וכפי שאתם יכולים לראות אם הולכים אחורה לקום המדינה, לווינו הרבה כסף כדי להילחם במלחמת העצמאות. מלחמות הן יקרות. אבל אח"כ החזרנו את הכסף, החזרנו, החזרנו, ואז, רגע, מה זה? מלחמת האזרחים. יקרה עוד יותר. לווינו הרבה כסף, החזרנו, החזרנו, החזרנו, מגיעים כמעט לאפס, ואז בום! מלחמת העולם הראשונה. ושוב אותו תהליך חוזר על עצמו. ואז אנו מגיעים לשפל הגדול ולמלחמת העולם השניה. מתרוממים לרמה אסטרונומית, בערך 118 אחוז מן התמ"ג, מאוד בלתי יציב, מאוד מסוכן. אבל אנחנו מחזירים, מחזירים, ואז, מה זה? למה זה נמצא בעלייה מאז שנות ה-70? חלקית, בגלל קיצוצי מיסים ללא מימון, אך בעיקר בגלל העלייה בהשקעות הישירות באזרח, במיוחד בביטוח הבריאות. אנו מתקרבים לרמת החובות שהיו לנו במלחמת העולם השניה, וילדי דור הבייבי-בום טרם פרשו לפנסיה אפילו, וכאשר הם יפרשו, זה מה שיקרה. אלה נתונים מהמשרד לתקציב הקונגרס זו התחזית הריאלית ביותר שלהם לגבי מה שצפוי לקרות אם המצב, הציפיות והמגמות הנוכחיים יימשכו.
ודאי שמתם לב לכך ששני הגרפים הללו זהים, לא במובן של צירי ה-X וה-Y, או מבחינת הנתונים שהם מייצגים, אלא מבחינת השלכותיהם המוסריות והפוליטיות. הם אומרים את אותו הדבר. הבה ואתרגם לכם.
"אנו אבודים אם לא נתחיל לפעול עכשיו. מה הבעיה אתכם, במפלגה השניה? אתם לא רואים את המציאות? אם אינכם עוזרים, לפחות עופו מהדרך."
אנו יכולים להסיט את שני האסטרואידים האלו. הבעיות האלו ניתנות לפתרון מבחינה טכנית. הבעיה והטרגדיה שלנו הן שבזמנים אלה, של עודף-מפלגתיות עצם העובדה שצד אחד יגיד: "תראו, הנה אסטרואיד," מבטיחה שהצד השני יגיד: "הא? מה? אני אפילו לא מתכוון להרים את הראש. לא."
כדי להבין למה זה קורה לנו, ומה אפשר לעשות בנידון, עלינו לדעת יותר על הפסיכולוגיה של המוסר. אני פסיכולוג חברתי, ואני חוקר את המוסר, ואחד העקרונות החשובים של המוסריות הוא שהמוסריות מחברת ומעוורת. היא מחברת אותנו לקבוצות סביב ערכים מקודשים אבל תוך כדי כך מעוורת אותנו למציאות האובייקטיבית.
חישבו על זה כך: שיתוף פעולה נרחב הוא נדיר מאוד בעולמנו. יש רק מינים מועטים שיכולים לעשות את זה. זאת כוורת. וזה תל טרמיטים, תל טרמיטים ענק. וכשמוצאים את זה אצל חיות אחרות זה תמיד אותו סיפור. מדובר תמיד באחים ואחיות שהם ילדים של מלכה יחידה, ולכן כולם באותו סירה. כולם מתרוממים או נופלים, חיים או מתים, כאחד. יש רק מין אחד עלי אדמות שיכול לעשות זאת ללא קרבת-דם, והוא כמובן אנחנו. זהו שחזור של בבל העתיקה, וזה טנוצ'טיטלאן.
איך עשינו זאת? איך עברנו מציידים-לקטים, לפני 10,000 שנה, לבניית ערי ענק אלה תוך כמה אלפי שנים בלבד? זהו נס, וחלק מההסבר הוא היכולת שלנו להתחבר סביב ערכים מקודשים. אתם רואים שמקדשים ואלילים ממלאים תפקיד חשוב בכל החברות הקדומות. זו תמונה של מוסלמים שחגים סביב הכעבה במכה. זהו סלע קדוש, וכשאנשים מקיפים משהו ביחד, הם מתאחדים, הם בוטחים זה בזה, הם נעשים לגוף אחד. זה כמו שמעבירים חוט חשמל דרך שדה מגנטי שמייצר זרם. כשאנשים חגים ביחד, הם מייצרים זרם. אנחנו אוהבים לחוג סביב דברים. אנו חגים סביב דגלים, ואז אנו יכולים לבטוח זה בזה. אנו יכולים להילחם כקבוצה, כיחידה. אבל כשהמוסריות מחברת בין אנשים והופכת אותם ליחידה אחת, לקבוצה, התנועה הסיבובית מעוורת אותם. היא גורמת להם לעוות את המציאות. אנחנו מתחילים להפריד הכל לטוב ורע. התהליך הזה נעים לנו. הוא מספק מאוד. אבל זהו עיוות נורא של המציאות.
אפשר לראות את האלקטרומגנט המוסרי בפעולה בקונגרס האמריקני. זהו גרף שמראה באיזו מידה ההצבעה בקונגרס נופלת באופן מדויק על ציר הימין-שמאל, אז אם יודעים עד כמה מישהו הוא שמרני או ליברלי, ברור בדיוק איך הוא יצביע בכל הנושאים החשובים. ומה שאפשר לראות הוא, שבעשורים שלאחר מלחמת האזרחים, הקונגרס היה מקוטב מאוד, כמצופה, הכי מקוטב שאפשר. אבל לאחר מלח"ע ה-1, המצב שכך, ואנו מגיעים לרמת קיטוב נמוכה מבחינה היסטורית. זה היה תור-זהב מבחינת הדו-מפלגתיות, לפחות מבחינת היכולת של המפלגות לפעול ביחד כדי לפתור בעיות לאומיות גדולות. אבל בשנות ה-80 וה-90, האלקטרומגנט הופעל שוב. הקיטוב גדל. היו זמנים שבהם שמרנים, מתונים וליברלים יכלו לפעול במשותף בקונגרס. הם יכלו להתארגן וליצור ועדות בין-מפלגתיות, אבל ככל שהזרם באלקטרומגנט המוסרי גבר, שדה הכוח גדל, הדמוקרטים והרפובלקנים התרחקו אלה מאלה. ונעשה קשה יותר עבורם להתחבר, והרבה יותר קשה לשתף פעולה. היום, חברי-קונגרס פורשים אומרים שזה הפך למלחמת כנופיות. מי שם לב שבשניים מתוך שלושת העימותים, אובמה ענד עניבה כחולה ורומני ענד עניבה אדומה? אתם יודעים למה הם עושים זאת? זה כדי שה"בלאדס" וה"קריפס" יידעו לאיזה צד להצביע. (צחוק)
הקיטוב הכי חזק הוא בין האליטות הפוליטיות. ברור לכולם שזה קורה בוושינגטון. אבל לזמן-מה היה ספק אם זה כך גם בעם. אז ב-12 שנים האחרונות נעשה ברור בהרבה שכן. הסתכלו על הנתונים האלה. זה לקוח מ"סקר הבחירות הלאומי האמריקאי". ובסקר הזה הם שואלים מה שנקרא "דירוג התרמומטר הרגשי", עד כמה חם או קר אתה מרגיש לגבי ילידים אמריקניים, או הצבא, או המפלגה הרפבוליקנית, או המפלגה הדמוקרטית, כל מיני קבוצות בחיים האמריקאיים. הקו הכחול מראה עד כמה דמוקרטים חשים חמימות לגבי דמוקרטים, והם אוהבים אותם. דירוגים בשנות ה-70 בסולם של 100 נקודות. רפובליקנים אוהבים רפובליקנים. זה לא מפתיע. אבל כשמסתכלים בדירוגים בין מפלגתיים, מוצאים שזה נמוך יותר, אבל למעשה, כשראיתי את המידע, הופתעתי. זה לא נורא כל כך. אם בודקים בממשלים של קרטר ואפילו רייגן, הם דירגו את המפלגה השניה 43, 45. וזה לא נורא. זה יורד מעט, אבל תראו מה קורה בתקופת ג'ורג' וו' בוש ואובמה. זה צונח. משהו מתרחש. האלקטרומגנט המוסרי שוב פועל, והיום, לא מזמן, דמוקרטים מאוד לא אוהבים רפובליקנים. רפובליקנים מאוד לא אוהבים דמוקרטים. אנחנו משתנים. זה כאילו שהאלקטרומגנט המוסרי משפיע גם עלינו. כאילו שזה מונח בשני האוקיינוסים וזה חוצה לשניים את המדינה. מושך את הימין ואת השמאל לתוך הטריטוריות שלהם כמו ה"בלאדס" וה"קריפס".
יש הרבה סיבות מדוע זה קורה לנו, ורבות מהן - בלתי הפיכות. ולעולם לא יהיה לנו שוב מעמד פוליטי שחושל ע"י החוויה של לחימה משותפת במלחמת העולם השנייה מול אויב משותף. ולעולם לא יהיו לנו שוב רק שלוש רשתות טלוויזיה, שכולן די ריכוזיות. ולעולם לא תהיה לנו שוב קבוצה גדולה של דמוקרטיים דרומיים שמרניים ורפובליקנים צפוניים ליברלים ש
