אי-ניהול זמן
כשהיגעתי לשטרסבורג, חישבתי כמה זמן עבר מאז שראיתי לאחרונה את ספירו - להפתעתי, זה היה משהו כמו שבועיים. (שלושה ימים חיכיתי לספירו על חוף פלאטה דל מאר, יומיים בטרמפים עד פמפלונה, שלושה ימי חצייהפירינאים, שלושה ימי התאוששות בביאריץ, יום ולילה טרמפ לפאריס עם חברה צעירים מדליקים, ועוד יום עד שטרסבורג.) כי בהרגשה, זה היה כמו חדשים על חדשים. זה היה מצב הבהֶרֶת (=נקודת האיסוף) שבו הזמן מלא פי המון, שבו כל רגע מלא כשעה או כיום. אני לא ממש זוכרת את מצב התודעה ההוא, למרות שלא שחכתי כלום מן הקורות אותי אז. חייתי מרגע לרגע - אף פעם לא ידעתי לאן אפנה, איפה אשן, מה אוכל (אם). כשיצאתי לדרך לא נותר לי דבר מחפצי. נותרתי בגלבייה לבנה לעורי, עם רקמה כחולה, זו שקיבלתי במתנה מעלי בדאווי. אחר כך מצאתי על החוף שלושה בדים של שמשיות. אחד לבשתי כחצאית, בשניים התכסיתי בלילות. אחר כך, בדרך, מצאתי חולצה, טי-שירט ארוכה בטורקיז כהה, ואז - ז'קט משבצות קומפקטי מצמר, ואז - מכנסי כתפיות כחולים קטנים למידתי, שקשרתי את רגליהם וכך הפכתי אותם לתרמיל, מאוד מוצלח. הפעם הבאה שהיה לי כסף (מלבד שני מטבעות של חמישה פרנק ועשרים פרנק שנתנו לי שני אנשים בביאריץ, שעברו אתי כמה ארצות בהן לא היה להם שימוש עד שזרקתי אותם) היתה במאירסבורג, שם רקדתי ברחוב ונתתי קורס ריקוד אינטנסיבי לאוּבֵה, נגן רחוב בעל קרון קרקס רתום למשאית (בנוסף לאירוח ולתשלום,הציל אותי אובה מידי המשטרה, כשנקלעתי למחסום גבול לא דרכון. הוא אמר לשוטרים שהוא איבד את דרכוני ש[כביכול]מסרתי לו לשמירה. בניהול זמן נורמלי אני די גרועה עד היום. אבל מהתקופה ההיא נותרו לי כמה יכולות פלאיות - שאני זקוקה לתזכורת כדי להאמין שטרם אבדו לי - כגון, לחכות לזמן הנכון לבצע משהו (טריביאלי, כמו לטלפן לאנשהו) עד שנראה שלעולם לא אעשה זאת - ולפתע, לזנק ממקומי ולעשות זאת...
כשהיגעתי לשטרסבורג, חישבתי כמה זמן עבר מאז שראיתי לאחרונה את ספירו - להפתעתי, זה היה משהו כמו שבועיים. (שלושה ימים חיכיתי לספירו על חוף פלאטה דל מאר, יומיים בטרמפים עד פמפלונה, שלושה ימי חצייהפירינאים, שלושה ימי התאוששות בביאריץ, יום ולילה טרמפ לפאריס עם חברה צעירים מדליקים, ועוד יום עד שטרסבורג.) כי בהרגשה, זה היה כמו חדשים על חדשים. זה היה מצב הבהֶרֶת (=נקודת האיסוף) שבו הזמן מלא פי המון, שבו כל רגע מלא כשעה או כיום. אני לא ממש זוכרת את מצב התודעה ההוא, למרות שלא שחכתי כלום מן הקורות אותי אז. חייתי מרגע לרגע - אף פעם לא ידעתי לאן אפנה, איפה אשן, מה אוכל (אם). כשיצאתי לדרך לא נותר לי דבר מחפצי. נותרתי בגלבייה לבנה לעורי, עם רקמה כחולה, זו שקיבלתי במתנה מעלי בדאווי. אחר כך מצאתי על החוף שלושה בדים של שמשיות. אחד לבשתי כחצאית, בשניים התכסיתי בלילות. אחר כך, בדרך, מצאתי חולצה, טי-שירט ארוכה בטורקיז כהה, ואז - ז'קט משבצות קומפקטי מצמר, ואז - מכנסי כתפיות כחולים קטנים למידתי, שקשרתי את רגליהם וכך הפכתי אותם לתרמיל, מאוד מוצלח. הפעם הבאה שהיה לי כסף (מלבד שני מטבעות של חמישה פרנק ועשרים פרנק שנתנו לי שני אנשים בביאריץ, שעברו אתי כמה ארצות בהן לא היה להם שימוש עד שזרקתי אותם) היתה במאירסבורג, שם רקדתי ברחוב ונתתי קורס ריקוד אינטנסיבי לאוּבֵה, נגן רחוב בעל קרון קרקס רתום למשאית (בנוסף לאירוח ולתשלום,הציל אותי אובה מידי המשטרה, כשנקלעתי למחסום גבול לא דרכון. הוא אמר לשוטרים שהוא איבד את דרכוני ש[כביכול]מסרתי לו לשמירה. בניהול זמן נורמלי אני די גרועה עד היום. אבל מהתקופה ההיא נותרו לי כמה יכולות פלאיות - שאני זקוקה לתזכורת כדי להאמין שטרם אבדו לי - כגון, לחכות לזמן הנכון לבצע משהו (טריביאלי, כמו לטלפן לאנשהו) עד שנראה שלעולם לא אעשה זאת - ולפתע, לזנק ממקומי ולעשות זאת...
