אי בודד באמצע ת"א?

[מגלה הקלפים]

אי בודד באמצע ת"א?

זה קצת מוזר.. כבר שנה שאני גר עם החברה שלי בדירה בבוגרשוב בת"א, ואני מכיר רק 2 שכנות בבנין.. הזקנה שגרה בדירה מימין אותה אני רואה כל בוקר כשהיא מוציאה את הכלב שלה.. והזקנה שגרה בדירה משמאל אותה אני רואה פעם בכמה חודשים כשצריך לשלם ועד בית

יכול להיות שהעובדה שאני יוצא בבוקר לעבודה וחוזר רק בערב קשורה לענין.. אבל זה עדיין מרגיש קצת מוזר שלא מכירים אף אחד אפילו בבנין.. מה איתכם? אתם מכירים את האנשים שחיים בסביבה שלכם? אורן.

 

[Jazz Singer]

אני גרה באותו מקום כבר 12 שנים

ועדיין לא מכירה את כל השכנים. יש כמה שבכלל לא בא לי להכיר גם.

 

[פני בובה]

אני מבלה לא מעט בבית

ועכשיו הולכת לבלות אפילו יותר

את השכנים ממול אני מכירה בזכות הצעקות שלהם אחד על השניה, והשמועות מספרות שיש להם שני ילדים, אותם טרם ראינו. את זוג הזקנים החביבים מלמטה אנחנו מכירות רק כי הם ועד הבית. מי הדיירים האחרים אין לנו מושג, וככה היה גם בדירה הקודמת. לעומת זאת אני מכירה בפנים לא מעט אנשים שגרים בדרך מהבית לאוניברסיטה, ועם חלקם אני כבר מחליפה קבוע "שלום" ו"מה שלומך", כמובן שבעיקר בעלי כלבים שעם חלקם התיידדתי לפני שהכרתי את הבעלים (האמת שזה היה נחמד שהכלבה קפצה עלי וראיתי אשה מסתכלת עלי מהגינה ומחייכת, ושאלתי אותה אם הכלבה שלה והיא סיפרה לי איך קוראים לה וכו').

 

[מותר לי]

את רובם

מי שגר ברדיוס הקרוב אלי הוא גם עובד איתי

חוצמיזה יש חיילים שאם הם ידידותיים הם "זוכים" לשמוע ממני, (פעם אחת הם הזמינו אותי לארוחת שישי, היה להם מרק טעים!!) ברדיוס היותר רחוק יש את האחות, המוכרות במכולת, המזכירות, הטרמפ לירושלים, חבר של... אח של חבר של... חלק עובדים איתי, האלו שפגשתי באוטובוס... לא קשר בשביל לבקש קילו סוכר וחבילת קמח, אבל מספיק בשביל להגיד "שלום"

 

[H e L L L L L L o O]

אני עבדתי על תדמית "אל תדברו איתי"

מספיק זמן שאני אפילו לא צריכה להזיז את המבט באי נעימות ההתעלמות כבר בנויה בפנים

 

[גומבס]

סביבה

כן. אבל אני חושבת שאתה צריך להיות שמח שאתה לא מכיר אף אחד בבניין. יש איזה שהוא כיף בלחזור לשקט אחרי יום עמוס ומלא באנשים. סוג של צבירת כוחות ושקט והתרחקות. לא נראה לי שמישהו רוצה להיות מנותק לחלוטין כל הזמן. אז אפשר לראות את זה כאדם של היום, הרבה התנהלות ובלאגן. ואחר כך יש תחושה שהבניין שייך רק לך. אבל בקשר לסביבה זה כבר סיפור אחר... בדיוק ההפך אפשר לומר.

 

[iditush forever]

התחושה הזאתי של הבדידות מוכרת

ולאו דווקא רק בת"א, אלא בכל עיר. נכון שאנשים נוטים להיות יותר בודדים ומנוכרים בעיר גדולה כמו ת"א, אבל גם בירושלים או חיפה או ב"ש ובכל עיר גדולה ישנה תחושה של בדידות. ההכרות שלי עם דיירי הבניין היא מינימלית ביותר. את השכנים שלי שגרים איתי באותה קומה אני מכירה על בסיס של שלום, היי וכו' במעלית או בחדר מדרגות שעוברים אחד על פני השני, אין ממש שיחות... למעט השכנים שגרים בדירה המקבילה אליי שגם להם יש כלבה, אז שאני יוצאת עם הכלב שלי החוצה לטיולים וכו' הם באים איתי ביחד ואנחנו נותנים לכלבים לשחק. שאר האנשים בבניין לא מכירה למעט הגברת הזקנה של ועד הבית ועוד שכנה שהכרות עימה היתה לאו דווקא נעימה (השכנה שזורקת זבל מהחלון שסיפרתי עליה כבר). אני לא חושבת גם שזה חשוב יתר על המידה לטרוח על קשרים חברתיים בתוך הבניין, מספיק לומר שלום ולהיות מנומסים, אבל מעבר לכך כולנו אנשים עסוקים ככה שבין עבודה - בית - לימודים - בית וחלילה אין כ"כ זמן לפתח קשרים מסוג זה או אחר. ככה שאפשר לומר שהכרות שלי עם הדיירים האחרים היא מינימלית ביותר.

 

[Bell23]

לא רק בתל אביב

הי, אני חדשה לגמרי כאן ומאוד נחמד לי להצטרף, בייחוד מאחר והחוזה שלי נגמר עוד מעט ואצטרך לעבור (שוב..). בכל מקרה, לשאלתך. אני גרה ברמת גן כבר עוד מעט שנה ולא מכירה כאן אף אחד למעט מקרים בודדים של שיח מאולץ והם: תשלום ועד בית (לבחור מאוד חמוד שהתגלה כנשוי עם ילד... באסה), החזרת החתולה הבורחת מהשכנים וצעקות על הילד של השכנה מלמעלה שמשום מה מוצא לנכון לבעוט בדלתות, לעשות רעש בשעות לא קונבנציונליות ואף לזרוק אבנים על התריסים. וזהו. ואני חייבת לומר... שממש ממש נחמד לי עם זה. אני אמנם מחשיבה את עצמי לאדם חברותי אבל אחרי יום שלם של עבודה במשרד מלא אנשים + יציאות עם חברים / לחלופין פגישות עם חברי משפחה, ממש נעים לי להגיע הביתה ולא להיות נחמדה לאף אחד בדרך... קיצר, עצתי - אל תראה את זה כבדידות, אלא כמפלט מהמולת החיים! לא נשמע קצת יותר חיובי?