אי.אר
יודעים איך זה שלפעמים אתם לא קולטים כמה התגעגעתם למישהו/משהו עד שהוא פתאום מופיע? אהבתי מאד את הפרק של אי.אר, אבל זה היה מעבר לזה. מין הרגשה חמימה כזאת של תום תקופת געגועים, של שיבה הביתה. אני הכי מסוקרנת לדעת מה יקרה עכשיו עם קרי ויבר (אבל אל תתנו לי ספוילרים. אני אגלה לבד). אני אוהבת את הצורה שבה מציגים את הדילמות שלה בקשר למיניות שלה. לא הקצינו את זה או עשו את זה סנסציוני. עשו את זה מעודן ואנושי. ובמיוחד אצל קרי, שתמיד שמה פרונט קשוח, זה מעניין במיוחד. הכי אהבתי את ההרגשה שלה כאילו הכל זה עליה וקשור אליה - הרדיו, האורחים בתוכנית האירוח (באמת יש talkshow מפורסם שמצולם בשיקגו. נדמה לי ג´רי ספרינגר או הראלדו. מישהו יודע?), הדיבורים במקום העבודה. הקטע שאבי באה להלוויה של סבא של קרטר היה יפה. ידענו קודם בקשר לאח שלו? ואם כן, מה ידענו? הסצנה של בנטון עם אחותו היתה עשויה טוב. נוגעת ללב אבל לא מוגזמת. וגם מארק ואליזבת בסוף...
יודעים איך זה שלפעמים אתם לא קולטים כמה התגעגעתם למישהו/משהו עד שהוא פתאום מופיע? אהבתי מאד את הפרק של אי.אר, אבל זה היה מעבר לזה. מין הרגשה חמימה כזאת של תום תקופת געגועים, של שיבה הביתה. אני הכי מסוקרנת לדעת מה יקרה עכשיו עם קרי ויבר (אבל אל תתנו לי ספוילרים. אני אגלה לבד). אני אוהבת את הצורה שבה מציגים את הדילמות שלה בקשר למיניות שלה. לא הקצינו את זה או עשו את זה סנסציוני. עשו את זה מעודן ואנושי. ובמיוחד אצל קרי, שתמיד שמה פרונט קשוח, זה מעניין במיוחד. הכי אהבתי את ההרגשה שלה כאילו הכל זה עליה וקשור אליה - הרדיו, האורחים בתוכנית האירוח (באמת יש talkshow מפורסם שמצולם בשיקגו. נדמה לי ג´רי ספרינגר או הראלדו. מישהו יודע?), הדיבורים במקום העבודה. הקטע שאבי באה להלוויה של סבא של קרטר היה יפה. ידענו קודם בקשר לאח שלו? ואם כן, מה ידענו? הסצנה של בנטון עם אחותו היתה עשויה טוב. נוגעת ללב אבל לא מוגזמת. וגם מארק ואליזבת בסוף...