שימ חה-ריף
ישנו איזה מוטיב חוזר כחוט השני בימים האחרונים.
גברים באמצע החיים מתילים להתלונן נגד האשה שפחות מרגשת אותם, הם לא נמשכים אליה יותר, היא עסוקה בעצמה ועוד ועוד.
כל זאת מבלי להבין שמה שהם עוברים זה למעשה את משבר גיל ה-40 עם התהיות כלפי העתיד: "זה מה יש"? "עם זה/ זאת אשאר לנצח"?
( כשהמקבילה הנשית מתבטאת היטב בפרסומת:,רפי, תרגש אותי"!!...).
יש משהו באמצע החיים הזה - כשכבר אין את ההתאהבות הראשונית - והבן/ בת הזוג הופכים להיות מוכרים ונוחים כמו נעל הבית הישנה...במיקרה הטוב הופכים להיות לחברים טובים ובמיקרה הגרוע מנתקים מגע וחיים "למען הילדים"...
אזי מתחילים הפינטוזים על:
"הָעוֹלָם עָגֹל וּפָתוּחַ
עֲנָנִים בַּסָּךְ הוֹלְכִים
עִמָּהֶם בְּצַעַד בָּטוּחַ
טוֹב לָלֶכֶת בַּדְּרָכִים. ->( האמנם?)
עֲנָנִים שָׁטִים בָּרָקִיעַ
וְרָחָב כָּאוֹר שְׁבִילָם.
אִם נֵלֵךְ וַדַּאי שֶׁנַּגִּיעַ
עַד סוֹפוֹ שֶׁל הָעוֹלָם.-> ( ווישפול טינקינג)
בִּנְתִיבֵי הָרִים נַעְפִּילָה,
נַעֲבֹר שְׁבִילֵי עָפָר,
כָּל דְּרָכֵינוּ בֶּטַח יוֹבִילוּ
לְעוֹלָם אֶל זֶה הַכְּפָר".-> (בסופו של דבר כולם מתבוססים באותו הבוץ של השאלות הקיומיות...והדשא של השכנה ממול לא בהכרח ירוק יותר)
( רילסקי בתרגום נתן יהונתן).