איתמר שחר, חייל סדיר בכלא:
הסרבן איתמר שחר, בן 20 מכרמיאל, נידון ב-11/7 ל-28 ימי מחבוש בגין סירובו לשרת בצבא הישראלי. במכתב הבא שנכתב כשבועיים קודם לכן, מסביר איתמר בפירוט את המניעים לסירובו. המכתב מובא כאן במלואו (למרות אורכו הגדול יחסית): 29.6.2002 אני, סמל איתמר שחר, מ.א. 7015440, מצהיר בזאת כי אינני מוכן להמשיך ולשרת בצה"ל. הפעולות שמבצע הצבא בשנתיים האחרונות בגדה המערבית וברצועת עזה הן בלתי מוסריות ובלתי לגיטימיות. פציעה והרג של מאות אזרחים חפים מפשע; מניעת טיפול רפואי, חינוך ופרנסה ממיליוני בני אדם; פעולות גירוש, הריסת בתים ועקירת עצים - אלו הם דברים שלא ניתן לסבול, וודאי שלא לקחת חלק בהם או בגוף המבצע אותם. מדיניות הכיבוש, ההתנחלות והדיכוי של ממשלות ישראל היא הגורם למרחץ הדמים באזורנו, שנפגעיו העיקריים הם האזרחים משני הצדדים. לכן, אם ברצוננו לחיות כאן בכבוד, בחירות ובשלום, עלינו להיאבק כנגד הכיבוש המביא אסון על שני העמים, ולסרב לבצע כל פעולה שיש בה בכדי לסייע להמשך הכיבוש. על-פי תפיסתי, יש למדינת ישראל, ככל מדינה אחרת, הזכות להחזיק בכוח מזוין עממי, שיופעל לשם הגנה על חייהם של אזרחי המדינה כאשר אין בנמצא ברירות אחרות. כמי שיש בידו היכולת והרצון לתרום לכוח כזה, התגייסתי באוגוסט 2000 לשירות קרבי בצה"ל. חודשיים לאחר גיוסי לצבא, בסוף ספטמבר 2000, פרצו המאורעות האלימים ברצועת עזה ובגדה המערבית, ומאז שירתתי חודשים ארוכים באזור ההתנחלויות המכונה "גוש קטיף" ברצועת עזה. במהלך חודשים אלה הכרתי מקרוב את המציאות היומיומית של הכיבוש: העיכובים והבדיקות המשפילות במחסומים; הניצול המחפיר של הפועלים הפלסטינים בידי המתנחלים שלקחו את אדמותיהם; המתנחלים המוכנים להפקיר את שלומם הפיזי והנפשי של ילדיהם לטובת הנאות חומריות או אמונות דתיות קיצוניות; האטימות של המערכת הצבאית לצרכי האוכלוסייה הנתונה לחסדיה, והתהליך הנפשי העובר על ילדים בני 18 שלפתע ניתן בידיהם הכוח לשלוט בבני אדם אחרים. דווקא היכרות זו הובילה אותי למסקנה כי לא ניתן לנהוג באופן מוסרי במציאות המושתתת על יחסי כובש-נכבש - תחילה עוד חשבתי כי ניתן לנסות ולייפות במעט את המציאות הזו, אולם בסופו של דבר הבנתי כי הדרך היחידה של החייל הפשוט להגן על שלומם של כל הנוגעים בדבר, פלסטינים וישראלים, היא לסרב לקחת חלק במנגנון הכיבוש. לאחר ששוחחתי עם מפקדיי על הנושא ובתום מספר חודשים בהם לא שובצתי בשום תפקיד, הוצבתי כמדריך במחלקת מודיעין בבסיס טירונים בנגב. לתומי סברתי כי במסגרת תפקיד זה אדרש אך ורק לתרום להגנה על אזרחי ישראל, ואף שמחתי על כך שניתן לי תפקיד בו אולי אוכל להשפיע על השקפת עולמם של חיילים הנמצאים בתחילת דרכם בצבא, אלא שנוכחתי כי אפילו בתפקיד זה יש סיוע ישיר להמשך קיום מנגנון הכיבוש. באפריל 2002, זמן קצר לפני שהוצבתי בתפקיד החדש, החל הצבא הישראלי, בהוראת הממשלה, בסדרת התקפות ברבריות על מרכזי האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית, בהן הופרו באופן שיטתי כל הנורמות המוסריות הבסיסיות הבאות לידי ביטוי לא רק באמנות בינלאומיות, אלא אף בחוקיה של מדינת ישראל ובקוד האתי של צה"ל עצמו. גם במלחמה יש כללים שאסור להפר, ובאפריל 2002 בוצעו פשעי מלחמה חמורים ביותר לא רק באופן מעשי ע"י החיילים בשטח, אלא גם ע"י הקצונה הבכירה וע"י הדרג המדיני שהטילו על הכוחות הלוחמים פקודות בלתי חוקיות בעליל. האירועים הללו החריפו את ההתלבטויות המטרידות אותי כל הזמן: כיצד אני יכול להיות חלק משורותיו של גוף, שחלק ניכר מפעולותיו כיום מהוות פעולות טרור כנגד אזרחים חפים מפשע? הכינוי "חומת מגן" היווה כיסוי להשמדה שיטתית של התשתית הפיזית והאנושית של החברה האזרחית הפלסטינית, והרס את מרבית הסיכויים לפיוס בין העמים בעתיד הנראה לעין. כעת, כשמעבר לקו הירוק נותרו רק חורבן פיזי ובני אדם שבורים, רעבים ומדוכאים, יכול שרון להוכיח בקלות את טענתו, כי אין בצד השני פרטנר לשלום. מעשה הסירוב שלי אינו אלטרואיסטי לגמרי: אינני מסרב רק עקב הפרת זכויות האדם של תושבי הגדה והרצועה - אף על פי שלדעתי זוהי סיבה מספיקה כשלעצמה - אלא גם לטובת החברה בה אני חי. גורל שני העמים קשור זה בזה, והפגיעה בבני העם הפלסטיני גורמת לחלק מהם לנקוט בדרכים לא לגיטימיות של פגיעה בחייהם של אזרחים ישראלים חפים מפשע, עד שהפחד הופך להיות מרכיב מרכזי בשגרת חיינו. 35 שנות כיבוש הפכו את החברה שלנו לחברה אלימה וגזענית, חברה שבשכבות רבות בה שולטים העוני והבורות. כאילו שלא די לנו בכך, אנו מחסלים במו ידינו את הסיכוי האחרון להשכנת שלום באזור. אם לא נשכיל, כבני העם השולט, לאפשר לעם הפלסטיני את מימוש זכויותיו הלגיטימיות, נמצא עצמנו במצב עגום עוד יותר מזה שהגענו אליו. לדעתי, אדם הגון ומוסרי יסכים לשרת בצבאה של מדינתו בתנאי שמתמלאים שני תנאים: 1. הצבא ישמש אך ורק להגנה על חייהם וחירותם של אזרחי המדינה ולא לשום מטרה אחרת. 2. המדינה וכוחות הביטחון שלה ינהגו בכל פעולה מפעולותיהם בהתאם לכללי המוסר הבסיסיים הנובעים משוויון ערכם של כל בני האדם, המוצאים את ביטויים באמנות בינלאומיות כדוגמת אמנת ז´נבה להגנה על אזרחים בשעת מלחמה והצהרת זכויות האדם של האו"ם. לנוכח הפרתם הבוטה של תנאים אלו ע"י ממשלת ישראל וצבאה ולאור העובדה כי כיום כל תפקיד בצה"ל כרוך בסיוע למדיניות בלתי-מוסרית ובלתי-לגיטימית המביאה אסון על האזור כולו, אני מצהיר בזאת כי החל מהשבוע הקרוב אינני רואה עוד את עצמי כחייל בצה"ל המחויב להישמע לפקודות הצבא. ברגע שהתנאים שצוינו לעיל ימומשו באופן המניח את הדעת, אהיה מוכן להעמיד עצמי לכל שירות שיידרש למען אזרחי המדינה בה אני חי. איתמר שחר צפוי להשתחרר מן הכלא ב-5/8, וישנו סיכוי גבוה מאוד שהוא ייכלא שוב לאחר-מכן. כתובתו בכלא היא: איתמר שחר, מ"א 7015440 כלא 6 ד"צ 01860 צה"ל
הסרבן איתמר שחר, בן 20 מכרמיאל, נידון ב-11/7 ל-28 ימי מחבוש בגין סירובו לשרת בצבא הישראלי. במכתב הבא שנכתב כשבועיים קודם לכן, מסביר איתמר בפירוט את המניעים לסירובו. המכתב מובא כאן במלואו (למרות אורכו הגדול יחסית): 29.6.2002 אני, סמל איתמר שחר, מ.א. 7015440, מצהיר בזאת כי אינני מוכן להמשיך ולשרת בצה"ל. הפעולות שמבצע הצבא בשנתיים האחרונות בגדה המערבית וברצועת עזה הן בלתי מוסריות ובלתי לגיטימיות. פציעה והרג של מאות אזרחים חפים מפשע; מניעת טיפול רפואי, חינוך ופרנסה ממיליוני בני אדם; פעולות גירוש, הריסת בתים ועקירת עצים - אלו הם דברים שלא ניתן לסבול, וודאי שלא לקחת חלק בהם או בגוף המבצע אותם. מדיניות הכיבוש, ההתנחלות והדיכוי של ממשלות ישראל היא הגורם למרחץ הדמים באזורנו, שנפגעיו העיקריים הם האזרחים משני הצדדים. לכן, אם ברצוננו לחיות כאן בכבוד, בחירות ובשלום, עלינו להיאבק כנגד הכיבוש המביא אסון על שני העמים, ולסרב לבצע כל פעולה שיש בה בכדי לסייע להמשך הכיבוש. על-פי תפיסתי, יש למדינת ישראל, ככל מדינה אחרת, הזכות להחזיק בכוח מזוין עממי, שיופעל לשם הגנה על חייהם של אזרחי המדינה כאשר אין בנמצא ברירות אחרות. כמי שיש בידו היכולת והרצון לתרום לכוח כזה, התגייסתי באוגוסט 2000 לשירות קרבי בצה"ל. חודשיים לאחר גיוסי לצבא, בסוף ספטמבר 2000, פרצו המאורעות האלימים ברצועת עזה ובגדה המערבית, ומאז שירתתי חודשים ארוכים באזור ההתנחלויות המכונה "גוש קטיף" ברצועת עזה. במהלך חודשים אלה הכרתי מקרוב את המציאות היומיומית של הכיבוש: העיכובים והבדיקות המשפילות במחסומים; הניצול המחפיר של הפועלים הפלסטינים בידי המתנחלים שלקחו את אדמותיהם; המתנחלים המוכנים להפקיר את שלומם הפיזי והנפשי של ילדיהם לטובת הנאות חומריות או אמונות דתיות קיצוניות; האטימות של המערכת הצבאית לצרכי האוכלוסייה הנתונה לחסדיה, והתהליך הנפשי העובר על ילדים בני 18 שלפתע ניתן בידיהם הכוח לשלוט בבני אדם אחרים. דווקא היכרות זו הובילה אותי למסקנה כי לא ניתן לנהוג באופן מוסרי במציאות המושתתת על יחסי כובש-נכבש - תחילה עוד חשבתי כי ניתן לנסות ולייפות במעט את המציאות הזו, אולם בסופו של דבר הבנתי כי הדרך היחידה של החייל הפשוט להגן על שלומם של כל הנוגעים בדבר, פלסטינים וישראלים, היא לסרב לקחת חלק במנגנון הכיבוש. לאחר ששוחחתי עם מפקדיי על הנושא ובתום מספר חודשים בהם לא שובצתי בשום תפקיד, הוצבתי כמדריך במחלקת מודיעין בבסיס טירונים בנגב. לתומי סברתי כי במסגרת תפקיד זה אדרש אך ורק לתרום להגנה על אזרחי ישראל, ואף שמחתי על כך שניתן לי תפקיד בו אולי אוכל להשפיע על השקפת עולמם של חיילים הנמצאים בתחילת דרכם בצבא, אלא שנוכחתי כי אפילו בתפקיד זה יש סיוע ישיר להמשך קיום מנגנון הכיבוש. באפריל 2002, זמן קצר לפני שהוצבתי בתפקיד החדש, החל הצבא הישראלי, בהוראת הממשלה, בסדרת התקפות ברבריות על מרכזי האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית, בהן הופרו באופן שיטתי כל הנורמות המוסריות הבסיסיות הבאות לידי ביטוי לא רק באמנות בינלאומיות, אלא אף בחוקיה של מדינת ישראל ובקוד האתי של צה"ל עצמו. גם במלחמה יש כללים שאסור להפר, ובאפריל 2002 בוצעו פשעי מלחמה חמורים ביותר לא רק באופן מעשי ע"י החיילים בשטח, אלא גם ע"י הקצונה הבכירה וע"י הדרג המדיני שהטילו על הכוחות הלוחמים פקודות בלתי חוקיות בעליל. האירועים הללו החריפו את ההתלבטויות המטרידות אותי כל הזמן: כיצד אני יכול להיות חלק משורותיו של גוף, שחלק ניכר מפעולותיו כיום מהוות פעולות טרור כנגד אזרחים חפים מפשע? הכינוי "חומת מגן" היווה כיסוי להשמדה שיטתית של התשתית הפיזית והאנושית של החברה האזרחית הפלסטינית, והרס את מרבית הסיכויים לפיוס בין העמים בעתיד הנראה לעין. כעת, כשמעבר לקו הירוק נותרו רק חורבן פיזי ובני אדם שבורים, רעבים ומדוכאים, יכול שרון להוכיח בקלות את טענתו, כי אין בצד השני פרטנר לשלום. מעשה הסירוב שלי אינו אלטרואיסטי לגמרי: אינני מסרב רק עקב הפרת זכויות האדם של תושבי הגדה והרצועה - אף על פי שלדעתי זוהי סיבה מספיקה כשלעצמה - אלא גם לטובת החברה בה אני חי. גורל שני העמים קשור זה בזה, והפגיעה בבני העם הפלסטיני גורמת לחלק מהם לנקוט בדרכים לא לגיטימיות של פגיעה בחייהם של אזרחים ישראלים חפים מפשע, עד שהפחד הופך להיות מרכיב מרכזי בשגרת חיינו. 35 שנות כיבוש הפכו את החברה שלנו לחברה אלימה וגזענית, חברה שבשכבות רבות בה שולטים העוני והבורות. כאילו שלא די לנו בכך, אנו מחסלים במו ידינו את הסיכוי האחרון להשכנת שלום באזור. אם לא נשכיל, כבני העם השולט, לאפשר לעם הפלסטיני את מימוש זכויותיו הלגיטימיות, נמצא עצמנו במצב עגום עוד יותר מזה שהגענו אליו. לדעתי, אדם הגון ומוסרי יסכים לשרת בצבאה של מדינתו בתנאי שמתמלאים שני תנאים: 1. הצבא ישמש אך ורק להגנה על חייהם וחירותם של אזרחי המדינה ולא לשום מטרה אחרת. 2. המדינה וכוחות הביטחון שלה ינהגו בכל פעולה מפעולותיהם בהתאם לכללי המוסר הבסיסיים הנובעים משוויון ערכם של כל בני האדם, המוצאים את ביטויים באמנות בינלאומיות כדוגמת אמנת ז´נבה להגנה על אזרחים בשעת מלחמה והצהרת זכויות האדם של האו"ם. לנוכח הפרתם הבוטה של תנאים אלו ע"י ממשלת ישראל וצבאה ולאור העובדה כי כיום כל תפקיד בצה"ל כרוך בסיוע למדיניות בלתי-מוסרית ובלתי-לגיטימית המביאה אסון על האזור כולו, אני מצהיר בזאת כי החל מהשבוע הקרוב אינני רואה עוד את עצמי כחייל בצה"ל המחויב להישמע לפקודות הצבא. ברגע שהתנאים שצוינו לעיל ימומשו באופן המניח את הדעת, אהיה מוכן להעמיד עצמי לכל שירות שיידרש למען אזרחי המדינה בה אני חי. איתמר שחר צפוי להשתחרר מן הכלא ב-5/8, וישנו סיכוי גבוה מאוד שהוא ייכלא שוב לאחר-מכן. כתובתו בכלא היא: איתמר שחר, מ"א 7015440 כלא 6 ד"צ 01860 צה"ל