איש קטן
בבניין, שאני גרה בו, גרים הרבה אנשים. האמת היא, שאני לא מכירה אותם... מכירה רק את ההוא שמבקש כל פעם כסף - ל "ועד הבית". אבל,יצא לי פעמיים או שלוש לפגוש בו...ב...איש הקטן. הוא כל-כך קטן, שאם לא תביט בפניו, תחשוב שזה ילד קטן. אבל יצא לי להביט בפניו...והוא לא היה ילד...הוא היה איש גדול אבל מאד קטן (קוראים להם...ננס, גמד, ליליפוטן) לא אוהבת את השמות האלה שנותנים להם...הם בסך הכל קטנים, למה מלבישים עליהם תארים? למה מקצים אותם בשמות? הם בסך הכל מתי שהוא הפסיקו לגבוהה, אבל הם המשיכו לגדול, רואים על פניהם את הגיל, גם הם עם קמטים של החיים. כשאני פוגשת אותו, והוא מביט אלי - אל על - נצבט לי משהו בפנים...עולה בי איזו מין מבוכה שהיא, וכמה שהוא קטן, מרגישה אני לידו כל כך קטנה ואני לא מבינה. הוא עומד לידי, ליד תיבות הדואר...הוא לא מגיע אליהן... הוא לא מגיע לכפתורים, בהם רשומים שמות הדיירים...הוא לא יכול ללחוץ על אחד מהם...ואני מסמיקה מבושה, ביני לבין עצמי. אנחנו לא חושבים אף פעם, על דברים כל-כך פשוטים, יומיומיים שבעבור אחרים, הם דברים כל כך קשים. אנחנו מקבלים הכל כמובן מאליו. ואז בימים, שאני פוגשת אותו...אני כן עושה לי מחשבות.... בדיוק עד הגיעי לפינת הרחוב...ושוב אני שוכחת,שבעצם יש לי הכל - לפחות מבחינה ויזואלית - ושוב חוזרת לעצמי ומתלוננת על כאב קטנטן ברגל בגלל הנעל החדשה...וכבר שכחתי את האיש הקטן... את קשיי היומיום שלו בכל צעד ושעל ושוב אני מתכנסת בתוך עצמי ומתביישת על שאינני מעריכה מספיק את מה שכן יש לי. סודית ברגע של מחשבה... על איש קטן, שאולי הרבה יותר גדול מאנשים גדולים אחרים.
בבניין, שאני גרה בו, גרים הרבה אנשים. האמת היא, שאני לא מכירה אותם... מכירה רק את ההוא שמבקש כל פעם כסף - ל "ועד הבית". אבל,יצא לי פעמיים או שלוש לפגוש בו...ב...איש הקטן. הוא כל-כך קטן, שאם לא תביט בפניו, תחשוב שזה ילד קטן. אבל יצא לי להביט בפניו...והוא לא היה ילד...הוא היה איש גדול אבל מאד קטן (קוראים להם...ננס, גמד, ליליפוטן) לא אוהבת את השמות האלה שנותנים להם...הם בסך הכל קטנים, למה מלבישים עליהם תארים? למה מקצים אותם בשמות? הם בסך הכל מתי שהוא הפסיקו לגבוהה, אבל הם המשיכו לגדול, רואים על פניהם את הגיל, גם הם עם קמטים של החיים. כשאני פוגשת אותו, והוא מביט אלי - אל על - נצבט לי משהו בפנים...עולה בי איזו מין מבוכה שהיא, וכמה שהוא קטן, מרגישה אני לידו כל כך קטנה ואני לא מבינה. הוא עומד לידי, ליד תיבות הדואר...הוא לא מגיע אליהן... הוא לא מגיע לכפתורים, בהם רשומים שמות הדיירים...הוא לא יכול ללחוץ על אחד מהם...ואני מסמיקה מבושה, ביני לבין עצמי. אנחנו לא חושבים אף פעם, על דברים כל-כך פשוטים, יומיומיים שבעבור אחרים, הם דברים כל כך קשים. אנחנו מקבלים הכל כמובן מאליו. ואז בימים, שאני פוגשת אותו...אני כן עושה לי מחשבות.... בדיוק עד הגיעי לפינת הרחוב...ושוב אני שוכחת,שבעצם יש לי הכל - לפחות מבחינה ויזואלית - ושוב חוזרת לעצמי ומתלוננת על כאב קטנטן ברגל בגלל הנעל החדשה...וכבר שכחתי את האיש הקטן... את קשיי היומיום שלו בכל צעד ושעל ושוב אני מתכנסת בתוך עצמי ומתביישת על שאינני מעריכה מספיק את מה שכן יש לי. סודית ברגע של מחשבה... על איש קטן, שאולי הרבה יותר גדול מאנשים גדולים אחרים.
