איש על דגלו.
איש במחנהו. כל שבט במקומו הראוי. באמצע, כשכולם יכולים לחזות בו, שוכן המשכן- מרכז לחיי המחנה. הסדר ניתן לא רק במובן החיצוני, אלא גם במובן הפנימי- לעם ניתנה מערכת מצוות מקיפה ומושלמת. מערכת שתתרום לחינוכם וליצירת חברה מכבדת ובריאה. בעיית הפרנסה נפתרה- לחם מן השמים- המן- בכל טעם אשר ירצו, בכמות המספיקה לכל אחד. ואפילו בעיית הלבוש באה על פתרונה. חיי שלווה, ללא דאגות מהותיות וקיומיות, הכל מאורגן במבנה מערכתי מחושב. ובכל זאת "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה'..."- על מה ולמה?! אין משהו מפורש. לחשושים של אי שביעות רצון, תחושות של חוסר סיפוק. יש הכל אבל רוצים עוד. מה עוד? אמממ...משהו 'עוד' שאינו ברור די צורכו גם למתלוננים עצמם. איך אנחנו קוראים לזה היום?! כפיות טובה. והתופעה חוזרת על עצמה: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה"- שוב תאווה סתומה, בלתי מוסברת, תחושות אי נוחות ותשוקות בלתי ברורות. רוצים עוד. מה עוד?! 'עוד' לא ברור. היש המצוי בידיהם אינו מספק אותם. הנרגנות מתחילה להתפתח לחלקים גדולים יותר בעם, ואז מוגדרים התביעות: "וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו: מי יאכילנו בשר". אז זהו ה'עוד'. התאווה לבשר. תשוקת הבשר עירפלה את הזיכרון והקולות המושמעים בצד הדרישה לבשר: "זכרנו את הדגה, אשר נאכל במצרים חינם, את הקשואים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" העם שיצא ממצרים וזכה לחיי ייעוד, ליעד המרכזי, לחזות הכול ולזכות בהכל. העם כרגע מנהל מאבק נמרץ. התאווה לבשר השכיחה מהלב את כל אשר סבלו במצרים. רגעי תשוקה השיאו את הלב בגעגוע אל בית העבדים כאילו היה זה בית הבראה שבו מגישים לנופשים דגים בכל ארוחה, בתוספת קישואים, בצלים ושום. אחחח... איזו נוסטלגיה זרמה שם במדבר. איזו התרפקות מרגשת על מצרים שבה היו עבדים. וההתרפקות הייתה בסה"כ תקופה קצרה אחרי השחרור. האם הזיכרון כה קצר? מסתבר שכן. כשהתשוקה כובשת את הלב. מערכות ההיגיון משתבשות. כדי להסביר התנהגות זו, חז"ל נדרשו למילה אחת- 'חינם'. רש"י: "ומהו אומר 'חינם'- חינם מן המצוות" . מילה זו מצביעה על התלונה האמיתית המקננת בעמקי הלב. תלונה שאותה הם מתביישים להביע בפה מלא. התלונה נגד עול התורה והמצוות, שהוטלו עליהם- חוקי התורה, הארגון והסדר, באו כדי לצור להם גבולות פנימיים. לצור מערכת מרסנת נגד הטבע הפרוע. הטבע האנושי שנהנה מחופש גמור. חופש ללא בלמים בעת היותם עבדים במצרים. במצרים, השיעבוד היה חיצוני. היה מי שעמד עליהם וריסן את ההתנהגות החיצונית. כאן, ה"שעבוד" כביכול, הוא לצורך חינוך וריסון עצמי. כל אחד אמור לבנות את המערכת שלו הפנימית בכפוף למערכת האתית, החברתית. והעבודה ליצירת גבולות פנימיים הייתה קשה מדי בעבורם. וזה אשר הוליד את המרי, הזכיר את השפע בארץ מצרים ואת הדגים שניתנו בחינם.
איש במחנהו. כל שבט במקומו הראוי. באמצע, כשכולם יכולים לחזות בו, שוכן המשכן- מרכז לחיי המחנה. הסדר ניתן לא רק במובן החיצוני, אלא גם במובן הפנימי- לעם ניתנה מערכת מצוות מקיפה ומושלמת. מערכת שתתרום לחינוכם וליצירת חברה מכבדת ובריאה. בעיית הפרנסה נפתרה- לחם מן השמים- המן- בכל טעם אשר ירצו, בכמות המספיקה לכל אחד. ואפילו בעיית הלבוש באה על פתרונה. חיי שלווה, ללא דאגות מהותיות וקיומיות, הכל מאורגן במבנה מערכתי מחושב. ובכל זאת "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה'..."- על מה ולמה?! אין משהו מפורש. לחשושים של אי שביעות רצון, תחושות של חוסר סיפוק. יש הכל אבל רוצים עוד. מה עוד? אמממ...משהו 'עוד' שאינו ברור די צורכו גם למתלוננים עצמם. איך אנחנו קוראים לזה היום?! כפיות טובה. והתופעה חוזרת על עצמה: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה"- שוב תאווה סתומה, בלתי מוסברת, תחושות אי נוחות ותשוקות בלתי ברורות. רוצים עוד. מה עוד?! 'עוד' לא ברור. היש המצוי בידיהם אינו מספק אותם. הנרגנות מתחילה להתפתח לחלקים גדולים יותר בעם, ואז מוגדרים התביעות: "וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו: מי יאכילנו בשר". אז זהו ה'עוד'. התאווה לבשר. תשוקת הבשר עירפלה את הזיכרון והקולות המושמעים בצד הדרישה לבשר: "זכרנו את הדגה, אשר נאכל במצרים חינם, את הקשואים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" העם שיצא ממצרים וזכה לחיי ייעוד, ליעד המרכזי, לחזות הכול ולזכות בהכל. העם כרגע מנהל מאבק נמרץ. התאווה לבשר השכיחה מהלב את כל אשר סבלו במצרים. רגעי תשוקה השיאו את הלב בגעגוע אל בית העבדים כאילו היה זה בית הבראה שבו מגישים לנופשים דגים בכל ארוחה, בתוספת קישואים, בצלים ושום. אחחח... איזו נוסטלגיה זרמה שם במדבר. איזו התרפקות מרגשת על מצרים שבה היו עבדים. וההתרפקות הייתה בסה"כ תקופה קצרה אחרי השחרור. האם הזיכרון כה קצר? מסתבר שכן. כשהתשוקה כובשת את הלב. מערכות ההיגיון משתבשות. כדי להסביר התנהגות זו, חז"ל נדרשו למילה אחת- 'חינם'. רש"י: "ומהו אומר 'חינם'- חינם מן המצוות" . מילה זו מצביעה על התלונה האמיתית המקננת בעמקי הלב. תלונה שאותה הם מתביישים להביע בפה מלא. התלונה נגד עול התורה והמצוות, שהוטלו עליהם- חוקי התורה, הארגון והסדר, באו כדי לצור להם גבולות פנימיים. לצור מערכת מרסנת נגד הטבע הפרוע. הטבע האנושי שנהנה מחופש גמור. חופש ללא בלמים בעת היותם עבדים במצרים. במצרים, השיעבוד היה חיצוני. היה מי שעמד עליהם וריסן את ההתנהגות החיצונית. כאן, ה"שעבוד" כביכול, הוא לצורך חינוך וריסון עצמי. כל אחד אמור לבנות את המערכת שלו הפנימית בכפוף למערכת האתית, החברתית. והעבודה ליצירת גבולות פנימיים הייתה קשה מדי בעבורם. וזה אשר הוליד את המרי, הזכיר את השפע בארץ מצרים ואת הדגים שניתנו בחינם.