דויד, לשיקולך
אבל אם כבר אז ראוי שהודעה זו תמחק עם כל השירשור הזה. כל אתמול התאפקתי לא להכנס לתפוז, האמת שנכנסתי לפורום מתוך חולשה נוסטלגית, הכוונה שלי היתה למחוק את כל תקיית הלינקים שצברתי תחת השם תפוז. (ומי שמכיר אותי ואת הרגלי ניהול הלינקים שלי יודע מה משמעות delete כזה) אבל אז קראתי את שירשורי היום והייתי רוצה להגיב. בצורה שלי, כמובן. אתחיל ואומר- אתם חברים שלי. כולכם, בין אם אתם יודעים זאת או לא. אני מקווה שתוכלו לקבל את מה שיש לי להגיד, התלבטתי הרבה זמן עד שהחלטתי אם זה רלוונטי לפורום- בסופו של דבר ה"
אגדה" שאתם כולכם חלק ממנה כאן, מונעת ע"י סיפור אמיתי של שני אנשים אמיתיים, אני יכולה להעיד על עצמי כאחת מהם, סיפור כואב וקשה. אני לא מכירה את קלארק ולא גוגוטסו ונמאס לי מזמן לדבר במשלים ולשחק במצא את הנמשלים. מי שטוב במשחק הזה מוצא עולם ומלואו בכל משל, אבל גם חייב להכיר במגבלות המשחק. מתי הסיפור בא על חשבון המציאות, ונפתח פער בינהם שמשבש הבנה. אנ אדבר על למידה ועל עצמי. הנושאים הנידונים הם עקרוניים אבל מונעים ממקומות אישיים ורגשיים לגמרי. כולי תקווה לשמור על כנות ברמה כזו שתוכלו לקחת את הדברים האישיים והרגשיים שלי ולתרגם אותם לרמה העקרונית, כדי שיהיה פה שיעור רלוונטי לכולנו, אחרת באמת שעדיף למחוק. למיטב הבנתי (וזה שיעור שלמדתי מהמורה הדגול והאהוב פזירפים), אם הלב מעורב, יש פוטנציאל ללמידה אמיתית. כרגע המטרה היחידה שיש לי היא לקדם את השיעור הזה ולהמשיך הלאה לשלב הבא. מספר דברים שצריכים להאמר- אמונה. אני בן אדם מאמין. אני לא דתיה (לא מקיימת מצוות של אף דת ולא מזדהה עם תפיסת האלוהות כפי שהיא מנוסחת באף דת), אבל יש לי בסיס אמונה חזק מאוד בחיי שחשפתי וטיפחתי מאפס. מכיוון שכך, שהיא קניין אמת, לא ניתן לקחת ממני את האמונה הזו, ניתן רק לבחון אותה ולהעצים אותה. לפעמים זה גורם לי להשמע מאוד בטוחה בעצמי, מאוד דטרמניסטית, מאוד עיוורת או סתם מוזרה. לא אוכל להסביר לכם את האלוהים שלי, אבל אני יכולה לתאר את הדתיות שלי- היא מורכבת מהטלת ספק עד הקצה המר ביותר האפשרי לי, ואז עוד קצת, ותפילה- אקט של אמון מלא מרוכז. שתיקה. יש לי פרספקטיבה על מילים ודיבור ובמיוחד כתיבה, שהיא קצת שונה מהמקובל. אני לא יודעת כמה מכם בכלל חושבים על זה, על אקט הכתיבה עצמו, על פרסום דבר כתוב, אני מתייחסת לזה קצת בחרדת קודש, מתוקף האמונות שלי. כאן אוכל לדבר רק על אספקט אחד (הוא לא היחיד)- וותיקי הפורום זוכרים את שרשור לשון הרע, ומי ששכח או פיספס יכול להציץ בחתימה של דוד. אני מאמינה שמילים הן פעולות. מה שנמצא בתוך המודעות שלנו כרגש או מחשבה (כיוון) יוצא כאמירה או פעולה (תנועה). למי שמחפש כנות ואמת- כתיבה זו אמנות מסוכנת לא פחות מלחימה. אני לא מתכוונת רק לאסטתיקה, אני מתכוונת למכלול – לתוכן, לתזמון, לפורמט, להכל. שתיקה היא סוג של דיבור. לפעמים- הדבר היחיד שבן אדם יכול לעשות, בחפשו כנות, זה לשתוק. לא כל שתיקה היא הדחקה. או העלמה. כמו שלא כל דיבור הוא חיפוש כנה ואמיתי. תקשורת. טוב, זה נושא מורכב ורגיש אצלי, ולא מגובש- אני עוד לא השתכנעתי שיכולה להיות הבנה אמיתית מלאה בין שני בניאדם, או יותר, מטכעה של תקשורת. אני חושבת שיש רמות שונות של אמינות אשלייה של הבנה. שאולי הבנה אמיתית, כפי שאני תופסת אותה, היא עניין חוייתי שנמצא בין אדם למושא החוויה (שיכול להיות אדם אחר). במקרה כזה הבנה אמיתית בין שני בניאדם, או יותר, היא בעצם "שירשור" (בהיררכיה אחידה) לאותו מושא חוייה. ציור: חוייה | ---- אדם 1 | ----אדם 2 | וכו מצד שני, תקשורת אינה חסרת תכלית, קודם כל כי יש אשליות הבנה שעובדות מעולה, וגם כי תקשורת היא דרך מעולה להבין את עצמנו. אנחנו אף פעם לא מודעים לגמרי למה שאנחנו אומרים ולמה זה נאמר דווקא ככה, אבל זו המראה הטובה מכולם לשיקוף התקשורת הפנימית בין חלקי המודעות שלנו, וכך יוצא שדיבור, ובמיוחד כתיבה, הם סוג של תיקשור עם עצמנו, הרבה לפני שזה נהיה תקשורת עם הסביבה. מי שמחפש לדעת את האמת ימצא אותה במילותיו שלו הרבה לפני שימצא אותה במילים של מישהו אחר. מכאן האחריות העודפת במילה הכתובה, תיעוד של המודעות שלנו ברגע נתון. כמה שיותר ספונטני- יותר מחייב. צנעת הפרט.
כח מין והצלחה. מה יעשה אדם אשר גובר עליו יצרו? ייתכן שהתשובה שלי השתנתה מאז שנערך השירשור הזה. בזמנו, הייתי נציגת רטוש. אני בוחנת את ההתנהגות שלי בזמן האחרון, סממנים ואנרגיה רטושית בה לרוב, אך היא השתנתה. יוסי- יש דברים שאוכל לומר רק לך תוך כדי מבט ישיר והדדי בעיניים. אלה דברים שאין מקומם בפורומים ציבוריים. באופן עקרוני, יש דברים שחשבתי שלא אוכל לומר לאף אדם חי וקיים. באיזה שהו שלב בהכרות שלנו התחלתי להאמין שאולי אוכל לומר לך אותם. אולי טעיתי. בכל מקרה, האמונה הזו מוטלת בספק כבד. אם יש דבר שמכאיב לי ומאכזב אותי בכל הסיפור הזה, זה שאני חוזרת לדעה שיש דברים שאני לא יכולה לומר או לשמוע. שאי אפשר להשתתף בהם, לא באשליית הבנה ולא בהבנה "אמיתית" (שוב, במידה והיא קיימת). אני יודעת כמה נתת, כמה נתתם. אני יודעת על התסכול, מזה שכביכול "לא לקחתי". להרבה אנשים היו כל מני ציפיות וכל מיני שיפוטים. רובם ניתנו מאהבה וכוונה טובה, אני יודעת את זה. חלקם לא. חלקם ניתנו בציניות. אין דבר מכוער מציניות. I should know best, I practised for many years. גם אני התלכלכתי וליכלכתיבציניות הארורה, וזה קרה כשאיבדתי את שיווי המישקל שלי, את המרכוז שלי, את היכולת לדבר בכנות. לכן גם שתקתי הרבה. 2 סיבות- 1 נקלעתי לתגובתיות 2 איבדתי איזון. לא רציתי להחריף את המצב ע"י פירסום דברי ברבים במצב כזה, לראיה- כשכן כתבתי, זה עשה רע. זה לא אומר שהדחקתי את הפחד והכאב והעצב וההשפלה ותחושת הכשלון, זה אומר שרציתי להמנע מלהעמיק את הטעות. ביני לביני, ביני לבין חברים שיש לי בם אמון, בסיטואציות של אמון ואינטימיות, פרקתי את מה שהיה לי לפרוק (ואני כנראה אמשיך לעשות את זה עוד הרבה זמן, כי יש הרבה חומר). אתה הפכת את המקום הזה לבלתי אפשרי בשביל תקשורת. אני לא יודעת אם הכשלון שלך נבע מהכוונה או מהטכניקה. האמת שכולם, כולל אני, שותפים בזה, אז השאלה מופנית לכולם- מהיכן נבעה הטעות- מהכוונה או מהטכניקה? כל אחד לעצמו. אבל על היוזם מוטלת האחריות העודפת. קשה להיות מורה. כל מערכת יחסים אוטורטיבית היא כפוית טובה וחד צדדית לרמה מסוימת. יש לי כמה דברים חשובים לומר לך בנושא. אבל זה באמת לאישיים, ורק אחרי שעניינים ירגעו, אם תרצה לשמוע אותי. רגע- יש המשך
שי.
