אישיות המנעותית
שלום
בילדות חייתי בבית עם הורים שעשו כל דבר שהורים לא אמורים לעשות. לא קיבלתי אף פעם חום או אהבה, ובבית היתה הרבה אלימות פיזית ומילולית על כל דבר פעוט שלא הייתי עושה בסדר כמו לסדר את החדר או לשטוף כלים, למרות שהייתי ילדה טובה ותלמידה טובה. הייתי מאוד ביישנית בבית הספר היסודי ובחטיבה, אך בתיכון הרבה יותר נפתחתי והיו לי הרבה חברים וגם זוגיות. העניין הוא שלקראת גיל 20 התחלתי לחוש עייפות מאוד קשה וחולשה שמאוד הקשו על התפקוד. כעבור כמה זמן אובחנתי עם מחלת הפיברומיאלגיה. התחלתי לקחת כדור נוגד דיכאון שרוב חולי הפיברומיאלגיה לוקחים בשביל הכאבים וגם כדי לשפר את איכות השינה, אך הכדור בכלל לא עזר לי(יש לציין שבכלל לא הייתי בדיכאון לפני שחליתי), ותוך שנה עליתי כ - 20 קילו. בקצרה: בעצם מאז במשך כ 6 שנים בחרתי להתרחק מרוב החברים שלי(היו לי לפני כן ממש הרבה חברים). היה לי קשה להסביר להם על המחלה, אז רק לחלק ממש קטן סיפרתי, ועם שאר החברים פשוט לא עניתי לשיחות ודי סיננתי, עד שכבר התייאשו ממני. הסיבה הנוספת היתה העלייה הגדולה במשקל והבושה... לא רציתי שיראו אותי כשאני שוקלת כל כך הרבה. אז בעצם במשך כ- 6 שנים די נמנעתי מכל פעילות חברתית, והשארתי רק קשר טלפוני עם 2 חברות. ניסיתי ללמוד באונ' בפתוחה, אבל הפסקתי בגלל קושי בריכוז ובזכירת החומר, ומאחר שיש לי 100 אחוז נכות מביטוח לאומי אני לא עובדת, וגם לא מסוגלת לעבוד.(אני מקבלת קיצבה). רציתי בבקשה לשאול אותך: האם המקרה שלי נראה לך כמו אישיות המנעותית? כשאני מרגישה קצת יותר טוב אני יכולה להיות בן אדם מאוד חברותי ולנהל שיחות של שעות, והעניין הוא שבהתחלה כל הזמן חשבתי שהמחלה תעבור ושאני ארזה והכל יסתדר, אז אמרתי לעצמי שאוטוו יהיה שיפור במחלה ואני ארזה, ואז אתחיל להכיר חברים חדשים ואמצא זוגיות. הבעיה היא שזה לא פשוט, למרות שאני בתהליך של ירידה במשקל וכבר ירדתי לא קצת במשקל. למדתי פסיכולוגיה ואני תוהה האם המצב ככה הוא בעיקר בגלל המצב הבריאותי שלי, או שכן ההגדרה של אישיות המנעותית מתאימה לי. תודה רבה ושנה טובה
שלום
