אישה מחפשת גבר ../images/Emo28.gif
מה רוצים מאיתנו החיים המוזרים האלו ? אם זה לא היה כל כך מצחיק הייתי צוחקת. הי בנות אולי נחטט היום בבור המר שנקרא לו בשם כולל , הבדידות הבלתי מזהרת בעליל . ערב של יום בהיר, אני בבדידות נעימה כלפי פנים, והרסנית כלפי חוץ. כמה עמוק הוא המנגנון הירוק של הבושה, אלוהים יודע. החרפה הבינונית, השאלה שרודפת כמו צל, אמהות דודות, חברות נעורים, עוברים ושווים (בעיקר פחות) פקידים, ירקנים, נאצים : " נו,יש לך מישהו" ? איך מתמודדים עם הסינור הזה שלא יורד, איך מגרילים תשובה הגיונית, איך מחליפים צבעים ופרמננט בלי שאף אחד לא ירגיש, בלי שאף אחד יראה באמת את עומק הבור המעמיק. את עמוק בפנים ועוד צריכה לחייך. "כרגע לא", את מתיזה בתגובה, עם ביטחון עצמי של נאנסת סדרתית, ומיד מתנצלת שהיה ויהיה וכרגע בדיוק מבחנים, דייטים, חיפוש עצמי, מיצוי תקופת הרווקות, מתכננת טיול, או ביטוח חיים( מה זה, קשור ?) - אל תמחקו את המיותר, כולם כאלה. בעיקר זה קשה כשהבת זונה ששואלת עטויה סגסוגת מכוערת וצהובה על פרק אצבעה השנייה מימין, או שיש ברקע שלה זכר מבטיח, שיספק לה אחת כזו תוך מקסימום שנה. הוי כמה שנמאס לי להיות לבד. כפי שכתב המשורר, "גם אני רוצה קצת לנוח". אך החיפוש גבירותיי בלי רבותיי הוא מבזה, עלוב ומשפיל אף יותר, מהריק המוחלט. אני נשבעת שהייתי פשוט מפסיקה, פשוט יוצאת מהמשחק, ויש לי ימים כאלה. "ימי הטריינינג" אני קוראת להם. אני פשוט מתנתקת מכל העולם הדל והמתיש הסובב את האיטליז, מנמיכה עוף וציפיות וקורעת ספרים בקצב אש. אבל הימים האלה חולפים כמו התקוות לשלום. ואז שוב אני מוצאת את עצמי לפני עוד יציאה, כמו ממלא טוטו ממוצע לפני סוף השבוע. כמה עוד אפשר לבחור בגדים, להחליף אותם שוב ושוב כמו בקרוסלה חסרת מעצורים, כמה נעליים עוד אפשר לקנות-לרצות. כמה מקלחות יסודיות, איפור לא קל, סומק, סססאמק, סידור שיער וחישוף, מי קולון, מי קולחין ודיאט קולה. כמה שעות ראי, כמה שעות ארון, כמה לבטים והתחרטויות על כל שעל וצעד כאילו גורלו של העולם הנאור , תלוי בצבע החזייה שלי. ואז מגיעה היציאה. חברות זה בשביל הלגיטימציה. כי אחרי שאשיג אותו, הן תהפוכנה לאיזה זיכרון רחוק, לא מתוק, שיסתכם לשיחת טלפון עונתית , ו"כן צריך להיפגש מתי שהוא". מצידי, אחרי? שיתפוצצו. באיזה חברות צריך לקשט את היציאה ? יפות מדי זה חרב פיפיות: מצד אחד הם תמיד ילכו עליהן, מצד שני מכוערות משדר לוזריות ואווירה כללית של אחוות בנות מאוסה. לכן תמיד נבחר בבינוניות. כמו תמיד בחיים. חוק: הבינוניות היא נקודת ההתייחסות המוצלחת ביותר להאדרת האגו העצמי (תזכרו את זה). ידידים זה ממש לא. צריך להסביר ? לא. אבל בא לי. זכר זה אוטומטית בן זוג. משום מה יהיה ברור לכולם שהוא עומד להציע לי באותו ערב הצעה שגורמת לכל נקבה להגיב כמו מלכת יופי שניה אחרי ההכתרה. מאיפה הרעיון ההזוי הזה ? אין לי מושג. חוץ מזה אם הוא שווה, אז הם נותנים כבוד ומתרחקים, אם הוא לא אז א. מה אני צריכה אותו מלכתחילה ? ב. מגדיר את הסטטוס שלי באופן חד חלק ושורט. בקיצור שלילי מבוסס. אז הוחלט: חברות בינוניות. יוצאות נאמר לבית קפה. הפאטה מורגנה האולטימטיבית. לכאורה נווה מדבר בפועל אזור ממודר כמו תא פעיל של הג´יהאד האיסלמי. מחד גברים נשים ביחד זה יפה ש.. יש אומץ לפעמים להתערבב. מאידך יושבת מול שולחן קטן, מול תפריט מכוער שעיצבה חברתו לשעבר של בעל הבית קפה, המכוער, שעיצבו הוריו המכוערים, ושותה קפה רגיל עם מחיר של סוף שבוע בטורקיה. מסביבי אנשים גם הם מול שולחנות, משתתפים בהצגה. כמו חבורה של אוטיסטים מסתגרים בבועת השולחן העגול שהביאו מהבית. שולחן לשולחן זאב. כולם בתוך עצמם גרים, ומסתגרים בזין אמות עם האנשים הלא חדשים, שהביאו איתם מהבית. כל שולחן קנטון, אוטונומיה , וכוחות צה"ל אינם נראים באופק, מקסימום איזה איש מוזר ועב מותניים , שמסתובב באורך חשוד בין המדרכה לגן עדן. יושבים. העיניים מדברות, מבטים מלטפים ונסוגים כמו גלי ים, משתדלים תמיד להיות ספק אקראיים, ספק לא ממוקדים. הנה מבט. עיניים מצטלבות, עוברות ושבות כמו שיר כאב, ויש התרגשויות קטנות שאולי יש צוהר להתפתלות מאוחרת בארץ כנען. כך זה נמשך. ספרתי כבר מלא מבטים, אמבטיית מבטים, והמים אוזלים. בתחילה מהוססים ערטילאיים ואחר כך כמעט חד משמעיים. הוא יושב במרחק ארבע שולחנות ממני. בקו אווירי הקצר ביותר בין פיטמה זקורה לכיפתו האדומה, הייתי הולכת על 6 מטר. גיאוגרפיה גיאומטרית פשוטה מפרידה ביני לבין תיבת פנדורה חצי פתוחה. אך הפשטות המאקברית הזו יודעת כי הסיכוי שאתאחד אם יופיטר, הכוכב, גדול פי 6 מהסיכוי שאשפשף לזכר המביט במרחק שש מטר, את הקולוסאום. למישהו כאן זה נראה הגיוני ? כנראה שלזה התכוון איינשטיין בתורת היחסות. לאט לאט זה הופך מביך. עבודת העיניים כבר מיצתה את עצמה שנינו כלואים בדילמת האסירים , המלנכולית. שנינו יודעים שאין שום סיכוי שהוא יקום מהכיסא , ידחק בין רגלי כיסאות בולטים, יתנגש במלצרית , יגיע אלי ויאמר : הלכנו ? שנינו יודעים שהמובן מאליו לא יקרה. שנינו יודעים שהשעות נוקפות ועוד מעט כבר מישהו יזמין חשבון, ונאלץ לנתק מבע , ולהיעלם אל החושך הזר והמוכר. אצלו זה מגיע ראשון. דף קטן עם מספרים , מלצרית הולכת חוזרת , ונגמר. קמים והנה מגיע מבט אחרון , ארוך , עמוק ועצוב. גם אני נאספת אל אבותיי, ועושה את דרכי הביתה, כרגיל , עם המבט לעבר כוכב הצפון. מחפשת איזה יופיטר, אולי נחליף מבט. אולי חיים יבין. טקס ההתפשטות הוא הנורא מכל. אין רגע שבו אני מרגישה יותר מטומטמת מהרגע הזה. אולי בעצם כשאני חייבת לזייף , כשעוד איזה מטומטם חושב שאני חייבת לגמור, אחרת הוא לא יניח לי לישון, אבל באמת רגע ההתפשטות הוא רגע מנטלי עגום ביותר. כל גרב , כל עגיל , כל מסקרה שאני מסירה, הם כשאריות כבודי האבוד. רגע ההתפכחות המחודשת הופך קשה עם השנים. ושוב ושוב יורדת כל ההשקעה לטמיון, כמו מפעל טקסטיל בסוף הנגב. ואני כל כך מתביישת. הבגדים מוטלים על המיטה כמו רוח רפאים, הריח המופלא שלי, מתערב בסדין הלא חדש שפרוס על מיטתי, האיפור ירד אל הביוב השכונתי, הנעליים החדשות נדחפו למגירה המתפקעת (מצחוק), והראש שלי מסדר את הכרית בצורה של כתף גברית, ושוקע. דמעות קטנות ושקופות נוטפות משקית הדמעות הפעילה שלי , ומשחררות משקולת בחזה. כמו שהם מטפטפים זרע לפני שינה טרופה, כך אני מטפטפת דמע לפני שאני הולכת לטרוף משהו מהמקרר. לא נרדמת אז מדליקה טלוויזיה. המון ערוצים . איך זה שככל שיש יותר ערוצים יש פחות מה לראות ? מרפי אתה שומע ? הרסת את העולם עם החוקים שלך. בשבוע הבא. אנסה בדאנס בר. יש תקווה. שלכם קופרניקוסית
מה רוצים מאיתנו החיים המוזרים האלו ? אם זה לא היה כל כך מצחיק הייתי צוחקת. הי בנות אולי נחטט היום בבור המר שנקרא לו בשם כולל , הבדידות הבלתי מזהרת בעליל . ערב של יום בהיר, אני בבדידות נעימה כלפי פנים, והרסנית כלפי חוץ. כמה עמוק הוא המנגנון הירוק של הבושה, אלוהים יודע. החרפה הבינונית, השאלה שרודפת כמו צל, אמהות דודות, חברות נעורים, עוברים ושווים (בעיקר פחות) פקידים, ירקנים, נאצים : " נו,יש לך מישהו" ? איך מתמודדים עם הסינור הזה שלא יורד, איך מגרילים תשובה הגיונית, איך מחליפים צבעים ופרמננט בלי שאף אחד לא ירגיש, בלי שאף אחד יראה באמת את עומק הבור המעמיק. את עמוק בפנים ועוד צריכה לחייך. "כרגע לא", את מתיזה בתגובה, עם ביטחון עצמי של נאנסת סדרתית, ומיד מתנצלת שהיה ויהיה וכרגע בדיוק מבחנים, דייטים, חיפוש עצמי, מיצוי תקופת הרווקות, מתכננת טיול, או ביטוח חיים( מה זה, קשור ?) - אל תמחקו את המיותר, כולם כאלה. בעיקר זה קשה כשהבת זונה ששואלת עטויה סגסוגת מכוערת וצהובה על פרק אצבעה השנייה מימין, או שיש ברקע שלה זכר מבטיח, שיספק לה אחת כזו תוך מקסימום שנה. הוי כמה שנמאס לי להיות לבד. כפי שכתב המשורר, "גם אני רוצה קצת לנוח". אך החיפוש גבירותיי בלי רבותיי הוא מבזה, עלוב ומשפיל אף יותר, מהריק המוחלט. אני נשבעת שהייתי פשוט מפסיקה, פשוט יוצאת מהמשחק, ויש לי ימים כאלה. "ימי הטריינינג" אני קוראת להם. אני פשוט מתנתקת מכל העולם הדל והמתיש הסובב את האיטליז, מנמיכה עוף וציפיות וקורעת ספרים בקצב אש. אבל הימים האלה חולפים כמו התקוות לשלום. ואז שוב אני מוצאת את עצמי לפני עוד יציאה, כמו ממלא טוטו ממוצע לפני סוף השבוע. כמה עוד אפשר לבחור בגדים, להחליף אותם שוב ושוב כמו בקרוסלה חסרת מעצורים, כמה נעליים עוד אפשר לקנות-לרצות. כמה מקלחות יסודיות, איפור לא קל, סומק, סססאמק, סידור שיער וחישוף, מי קולון, מי קולחין ודיאט קולה. כמה שעות ראי, כמה שעות ארון, כמה לבטים והתחרטויות על כל שעל וצעד כאילו גורלו של העולם הנאור , תלוי בצבע החזייה שלי. ואז מגיעה היציאה. חברות זה בשביל הלגיטימציה. כי אחרי שאשיג אותו, הן תהפוכנה לאיזה זיכרון רחוק, לא מתוק, שיסתכם לשיחת טלפון עונתית , ו"כן צריך להיפגש מתי שהוא". מצידי, אחרי? שיתפוצצו. באיזה חברות צריך לקשט את היציאה ? יפות מדי זה חרב פיפיות: מצד אחד הם תמיד ילכו עליהן, מצד שני מכוערות משדר לוזריות ואווירה כללית של אחוות בנות מאוסה. לכן תמיד נבחר בבינוניות. כמו תמיד בחיים. חוק: הבינוניות היא נקודת ההתייחסות המוצלחת ביותר להאדרת האגו העצמי (תזכרו את זה). ידידים זה ממש לא. צריך להסביר ? לא. אבל בא לי. זכר זה אוטומטית בן זוג. משום מה יהיה ברור לכולם שהוא עומד להציע לי באותו ערב הצעה שגורמת לכל נקבה להגיב כמו מלכת יופי שניה אחרי ההכתרה. מאיפה הרעיון ההזוי הזה ? אין לי מושג. חוץ מזה אם הוא שווה, אז הם נותנים כבוד ומתרחקים, אם הוא לא אז א. מה אני צריכה אותו מלכתחילה ? ב. מגדיר את הסטטוס שלי באופן חד חלק ושורט. בקיצור שלילי מבוסס. אז הוחלט: חברות בינוניות. יוצאות נאמר לבית קפה. הפאטה מורגנה האולטימטיבית. לכאורה נווה מדבר בפועל אזור ממודר כמו תא פעיל של הג´יהאד האיסלמי. מחד גברים נשים ביחד זה יפה ש.. יש אומץ לפעמים להתערבב. מאידך יושבת מול שולחן קטן, מול תפריט מכוער שעיצבה חברתו לשעבר של בעל הבית קפה, המכוער, שעיצבו הוריו המכוערים, ושותה קפה רגיל עם מחיר של סוף שבוע בטורקיה. מסביבי אנשים גם הם מול שולחנות, משתתפים בהצגה. כמו חבורה של אוטיסטים מסתגרים בבועת השולחן העגול שהביאו מהבית. שולחן לשולחן זאב. כולם בתוך עצמם גרים, ומסתגרים בזין אמות עם האנשים הלא חדשים, שהביאו איתם מהבית. כל שולחן קנטון, אוטונומיה , וכוחות צה"ל אינם נראים באופק, מקסימום איזה איש מוזר ועב מותניים , שמסתובב באורך חשוד בין המדרכה לגן עדן. יושבים. העיניים מדברות, מבטים מלטפים ונסוגים כמו גלי ים, משתדלים תמיד להיות ספק אקראיים, ספק לא ממוקדים. הנה מבט. עיניים מצטלבות, עוברות ושבות כמו שיר כאב, ויש התרגשויות קטנות שאולי יש צוהר להתפתלות מאוחרת בארץ כנען. כך זה נמשך. ספרתי כבר מלא מבטים, אמבטיית מבטים, והמים אוזלים. בתחילה מהוססים ערטילאיים ואחר כך כמעט חד משמעיים. הוא יושב במרחק ארבע שולחנות ממני. בקו אווירי הקצר ביותר בין פיטמה זקורה לכיפתו האדומה, הייתי הולכת על 6 מטר. גיאוגרפיה גיאומטרית פשוטה מפרידה ביני לבין תיבת פנדורה חצי פתוחה. אך הפשטות המאקברית הזו יודעת כי הסיכוי שאתאחד אם יופיטר, הכוכב, גדול פי 6 מהסיכוי שאשפשף לזכר המביט במרחק שש מטר, את הקולוסאום. למישהו כאן זה נראה הגיוני ? כנראה שלזה התכוון איינשטיין בתורת היחסות. לאט לאט זה הופך מביך. עבודת העיניים כבר מיצתה את עצמה שנינו כלואים בדילמת האסירים , המלנכולית. שנינו יודעים שאין שום סיכוי שהוא יקום מהכיסא , ידחק בין רגלי כיסאות בולטים, יתנגש במלצרית , יגיע אלי ויאמר : הלכנו ? שנינו יודעים שהמובן מאליו לא יקרה. שנינו יודעים שהשעות נוקפות ועוד מעט כבר מישהו יזמין חשבון, ונאלץ לנתק מבע , ולהיעלם אל החושך הזר והמוכר. אצלו זה מגיע ראשון. דף קטן עם מספרים , מלצרית הולכת חוזרת , ונגמר. קמים והנה מגיע מבט אחרון , ארוך , עמוק ועצוב. גם אני נאספת אל אבותיי, ועושה את דרכי הביתה, כרגיל , עם המבט לעבר כוכב הצפון. מחפשת איזה יופיטר, אולי נחליף מבט. אולי חיים יבין. טקס ההתפשטות הוא הנורא מכל. אין רגע שבו אני מרגישה יותר מטומטמת מהרגע הזה. אולי בעצם כשאני חייבת לזייף , כשעוד איזה מטומטם חושב שאני חייבת לגמור, אחרת הוא לא יניח לי לישון, אבל באמת רגע ההתפשטות הוא רגע מנטלי עגום ביותר. כל גרב , כל עגיל , כל מסקרה שאני מסירה, הם כשאריות כבודי האבוד. רגע ההתפכחות המחודשת הופך קשה עם השנים. ושוב ושוב יורדת כל ההשקעה לטמיון, כמו מפעל טקסטיל בסוף הנגב. ואני כל כך מתביישת. הבגדים מוטלים על המיטה כמו רוח רפאים, הריח המופלא שלי, מתערב בסדין הלא חדש שפרוס על מיטתי, האיפור ירד אל הביוב השכונתי, הנעליים החדשות נדחפו למגירה המתפקעת (מצחוק), והראש שלי מסדר את הכרית בצורה של כתף גברית, ושוקע. דמעות קטנות ושקופות נוטפות משקית הדמעות הפעילה שלי , ומשחררות משקולת בחזה. כמו שהם מטפטפים זרע לפני שינה טרופה, כך אני מטפטפת דמע לפני שאני הולכת לטרוף משהו מהמקרר. לא נרדמת אז מדליקה טלוויזיה. המון ערוצים . איך זה שככל שיש יותר ערוצים יש פחות מה לראות ? מרפי אתה שומע ? הרסת את העולם עם החוקים שלך. בשבוע הבא. אנסה בדאנס בר. יש תקווה. שלכם קופרניקוסית
