למה - זו שאלה מעניינת
יותר מאשר מטרידה, לגבי. כנראה שהאמון שלי בבני אדם נמוך מהממוצע בלי שאני אפילו אחשוב על זה באופן מודע כי תרמיות וגילויים של "הצד האפל" כבר הפסיקו מזמן להפתיע אותי, למרות שכשזה קורה זה יכול לפגוע באופן כמעט קטלני. אולי זו אחת הסיבות שאבדתי את הסבלנות לבני אדם ובעיקר את היכולת להרגיש אמפתיה כלפיהם. עכשיו אני שמה לב שהעמדה שלי היא מעין עמדה של "יאוש" - הידיעה שאתה יכול לחיות עם אדם 20 שנה ועדיין לא להכיר צדדים משמעותיים באישיותו, שאף פעם אי אפשר לדעת. הפסקתי לקחת את זה באופן אישי, להרגיש את ההרגשה הטבעית שזה משהו ש"קרה לי", כלומר השאלה "למה הוא/היא עשו לי את זה?". והשאלה למה הפכה יותר לשאלה כללית על הטבע האנושי ולכן היא מעניינת. האדם הוא יצור מורכב. רוב בני האדם הם לא רק טובים או רק רעים. מצד אחד, יש מוסכמות חברתיות. החיים בחברה דורשים מאתנו שנהיה נחמדים ונעימים לזולת באופן סביר, אחרת הזולת ינדה אותנו. אנשים שיש להם דחפים אפלים חזקים חוששים לעיתים קרובות, למזלנו, לתת להם ביטוי מעשי כי הם פוחדים מן התוצאות, מן התגובה החברתית כלפיהם. אבל אם הם עדיין זקוקים לתת פורקן לדחפים האלה - או שהם ינסו להתמודד עם זה פסיכולוגית/רוחנית, או שהם יפגעו בעצמם, או שהם יבחרו לעשות מעשים בסתר, או בזהות אחרת, כדי לא לשלם את מחיר הסנקציות החברתיות הכרוך בהכתמת תדמיתם. מצד שני, האדם הפועל בדרכים הפוגעות בזולת מודע לעיתים לנזק שהוא גורם וחש אשמה בשל כך ומנסה לפצות ע"י התנהגות חיובית במיוחד בתחומים אחרים בחייו. למשל, לעזור לזולת, להיות אבא טוב באופן יוצא מגדר הרגיל, להצטיין בעבודתו וכו'. מצד שלישי, צריך לזכור שהאדם הוא מורכב. יתכן ש"ד"ר ג'קיל" הוא לא רק פסאדה לצורך חברתי, יתכן שד"ר ג'קיל אמיתי באותה מידה כמו מיסטר הייד. שאדם מסוים חש צורך לבטא גם הצדדים הנעימים והמוסריים באישיותו וגם את הצדדים התוקפניים יותר באישיותו, ומאחר שהוא לא יכול לעשות את זה באותה מסגרת, כי ביטוי הצדדים התוקפניים יבטל מניה וביה את "דוקטור ג'קיל", אז הוא בוחר שתי דמויות שונות כדי להתבטא באמצעותן. הסיפור, כפי שהביאה אותו ונוס ממילו, יכול כמעט לעורר בי אמפתיה כלפיו, בלי שום קשר, כמובן, להצדקת הפגיעה או לנסיון לתרץ אותה. בעיני, מה הוא בסה"כ עשה? אדם שבפורום אחד הציג את הצד החיובי והחברתי שלו, ובפורום אחר נתן פורקן לדחפים היותר תוקפניים שלו. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד קלאסי. יתכן גם שהוא נהנה מהתרמית. אבל אני יכולה להתחבר לזה, אני יכולה לדמיין את עצמי עושה את אותו הדבר, למרות שלא עשיתי דברים כאלה. כפי שונוס מתארת את זה, בדמות האחת הוא היה סופר-חיובי, יותר מדי חיובי - רגיש, טוב, מעודן, חכם, מקסים. בטח הטיפוס שלעולם לא יפגע באיש. טיפוס כזה שדוחה את כל דחפיו התוקפניים ולא מתיר לעצמו לבטא ולחשוף אותם בחברה בשום צורה. זה מוביל באופן טבעי ל"צד אפל". לא יתכן שבנאדם יהיה תמיד רגיש, טוב, מעודן, חכם ומקסים, ואם הוא מתעקש אז יתפתח בו כמעט בהכרח "צד אפל" כועס, תוסס ועיקש שידרוש שגם לו יהיה ביטוי. יתכן שהעובדה שהוא עזב את הדמויות וכותב עכשיו בשם שלישי מרמזת אפילו על איזה תהליך שהוא עבר שבסופו הוא מצליח לאחד את שתי הדמויות בתוכו ולא לדחות את הצדדים היותר תוקפניים שלו. יתכן גם שהוא באמת נהנה מהתרמית. הכרתי אדם שהרגיש שהוא חייב להיות מקסים ומעניין וטוב ורגיש ו"אמפתי" ומקשיב לזולת וכל זה כי אחרת אף אחד לא יאהב אותו. זה עניין של איזון. רוב בני האדם מתנהגים בחביבות כדי לרכוש את חיבת הזולת, אבל עד גבול מסוים, הם לא מוותרים לגמרי על אישיותם בתהליך, ומאחר שהם זוכים לחיבת הזולת למרות שהם לא תמיד מקסימים ומעניינים ונחמדים, אז הם לא מרגישים שאהבת הזולת מאד תלויה בדבר, לגמרי מותנית, ושלמרות שהם פופולריים אף אחד למעשה לא אוהב אותם בזכות מי שהם באמת. אבל האדם הזה היה קיצוני וטרח הרבה כדי להקסים ולעניין ולהיות "נורא נחמד" כפי שתמיד תיארו אותו. הוא לא הרשה לעצמו אפילו לבטא את דעותיו האמיתיות, במידה שהיו לו בכלל, ואת רצונותיו ופעל בדרכים של מניפולציות כדי להשיג את רצונו. ובאותו זמן כעס מרות על הזולת, הזולת באשר הוא, שאינו אוהב אותו בזכות עצמו, שעליו לטרוח כל כך הרבה כדי "לפתות" אותו ושינטוש אותו אם חלילה יהיה פעם פחות נחמד או ישעמם אותו. ההתנהגות הנחמדה והמקסימה שלו היתה כפייתית, כמו מסכה שדבקה לעורו עד אין יכולת להפריד ביניהם, ובאותו זמן הוא נטר טינה נקמנית לחברה על "חטאיה", כביכול, כלפיו. הוא התייחס לפיתוי, בין אם של חברים ובין אם של נשים, כאל ציד, טמינת מלכודת, הפלה ברשת. וברגע שהאדם היה "נופל" (ביטוי שלו), בעיקר נשים, הוא היה מתעלל בו רגשית כמומחה למניפולציות, הוא היה נוקם. מכיוון שהוא התחיל לפעול כך מגיל מאד צעיר הוא היה מומחה למניפולציות - הוא היה מתמרן את הדברים באופן כזה שזו היתה תמיד יוזמתו של האדם האחר ולכן אי אפשר היה אפילו להאשים אותו בהולכת שולל כי הוא לא עשה כלום! לדעתי, הוא היה קורבן של עצמו באותה מידה, או אפילו יותר, מהאנשים בהם הוא פגע. האנשים בהם הוא פגע נפגעו, לפעמים קשה, אבל נשארה להם האישיות שלהם, גם אם הם סבלו הרבה הם שרדו ועברו הלאה. ואילו הוא חי בתחושה של ריקנות קשה ביותר כי הוא הקריב את פיתוח אישיותו, עצמיותו, זהותו, לטובת העניין. הוא לא יודע מי הוא וצריך להתאמץ מאד ולסבול הרבה במשך שנים כדי למצוא דרכים לבטא את עצמו באופן אותנטי במציאות.
