אירוע.אנשים.מסעדה.

[TorrentN]

אירוע.אנשים.מסעדה.

ואמא שמסתכלת על הצלחת שלי ומתעצבנת.
"למה את עושה לי את זה?!"
ולא מסתכלת על הירקות הצלויים בשמן והסלט המלא ברוטב שהצלחתי להכריח את עצמי לקחת.
"קחי לחם,פשטידה,משהו.."

נמאס לי.

 

[שישמים אחרים]

טריגר מעליי

את יודעת שלא כותבים כאן שמות של מאכלים.

 

[TorrentN]

סליחה.לא שמתי לב..סליחה!

 

[פרפר בתוך אגרוף]

היי, את.

נמאס לך מההערות של אמא?
כשאני קוראת את ההודעה הזו, אני נזכרת איך זה היה, להיות כלואה ככה, בתוך החישובים האלו כל הזמן, בתוך האיסורים והפיקוח העצמי הזה, איך בכל מקום שבו אנשים אחרים חיו ונהנו ושמחו והיו עסוקים אחד בשני ובלהיות ביחד, אני הייתי עסוקה באוכל ובקלוריות ובאובססיה המחניקה הזו.
זה היה גיהנום.
היום אני לא בגיהנום הזה, ויודעת להגיד כמה הרבה יותר נעים וטוב מחוץ לו. איך העולם יפה יותר. איך כל האירועים המשפחתיים האלו [הם ממילא לא תמיד קלים] נהיים פחות קשים וסיוטיים. איך התנהלות חברתית היא דבר פשוט יותר.
אז אני מקווה שגם אם נמאס לך מההערות של אמא,
נמאס לך גם מהמציאות הזו, מהכלא הזה.
מקווה שבא לך לשבת במסעדה ולהיות משוחררת מכל המחשבות הפסיכיות האלו על אוכל ומשקל.
מה את אומרת? בא לך?

 

[TorrentN]

היי את בעצמך (ט?)

ברור שבא לי.
אבל בדיוק באותה הנשימה בא לי לרדת במשקל.
אני מתה מפחד להחלים.
ולא רק זה..זה מרגיש כאילו יושבת איזו חיה בראש שלי,מנסה לנצל כל פרצה קטנה כדי לחזור למקום שהיא תפסה בו קודם.
ואם להודות עך האמת?
מצליח לה.מאוד.
אחרי שבועות יחסית יציבים של עמידה בתפריט,פחות או יותר,השבוע גיליתי ששום דבר לא באמת יציב.
אולי רק הנוכחות שלי בי.

 

[sanest]

לפעמים

לפעמים האובססיביות מרגישה בלתי נשלטת. כל קלוריה מרגישה כמו פשע.

החיה הקטנה הזאת. שנמצאת אצל כל אחד מאיתנו. כלואה יותר או פחות. לפעמים מצליחים להרדים אותה או להתעלם ממנה. ולפעמים לא.
ולפעמים היא מתעוררת כשחשבת שהרדמת אותה לנצח.

לפעמים קורה שבאה תקופה קשה. אסור לפחד או להתייאש.
את רוצה להיות בריאה אבל גם מצד שני גם רוצה עוד להישאר באותו מקום. אותו מקום חולה. יש כ"כ הרבה סיבות.
במצב כזה קשה להגיד משהו שיעזור, אני יודעת. כולם יכולים להגיד מה שהם רוצים אבל תרגישי שזה לא משפיע.

הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לך זה שאת חייבת לנסות להיזכר בכל הדברים הרעים שיש בלהיות חולה, במבט לעבר לפעמים דווקא רואים רק את היתרונות ושוכחים כמה סבלנו. תיזהרי לא לאבד את מה שהשגת.

מקווה שתצליחי לשמור על עצמך

 

[TorrentN]

הידרדרות (ט)

הקאתי.
ולא פעם אחת.
אחרי שמונה חודשים לפחות שבהם לא התעסקתי בכלל באיכסה הזה.

אני כבר לא יציבה עם התפריט.
לא יציבה עם כלום..

חזרתי לעשות ספורט.למרות שאסור.

והמחשבות..המחשבות כ"כ שם שלפעמים זה מפחיד.

ואוחי אי אפשר באמת להחלים.ועדיף להיכנע.
אשליה של שליטה עצמית וסיפוק עדיפה על חיים של שנאה עצמית ותסכול.

(סליחה אם השתמע מהנ"ל נימה כלשהי של שיפוט כלפי אחרות.. זה ממש לא ככה. סליחה.)

 

[תמרה45]

אמרו לך את זה

ואני שבה ואומרת לך שוב---
זה לא שווה את זה! כל הכח והאנרגיה הזו שנלקחת ממך למען המטרה הזו, היא פשוט לא שווה!
יקירתי, את חייבת מסגרת תומכת.. לדעתי.
איך תוציאי את עצמך מהבוץ הזה לבד?

 

[TorrentN]

את מקסימה. (ט?)

כרגע נראה כאילו שום דבר לא שווה כלום..
אני לא באמת לבד. אני בטיפול ביחידה לה"א ויש לי משפחה תומכת וחברות..
זה פשוט שנגמר לי הכוח.שנמאס לי להילחם בזה כ"כ.נמאס לי לשנוא את עצמי במראה.
נמאס לי להתמתח ולהבטיח לעצמי שפעם עוד אראה ככה.פעם הצלעות יבלטו והבטן תהיה שקועה ואני אוהב את מה שאני רואה.
פעם. אבל אם אמשיך להיות כזאת ילדה טובה ומרצה.. אף פעם זה לא יקרה.

 

[תמרה45]

מהניסיון שלי יכולה לומר ש:

שאין כח להילחם אולי כדאי פשוט להפסיק? הרי המלחמה שאת מנהלת היא מול עצמך (ואנחנו כבר יודעות מה את רוצה להוכיח ולהראות בה..)
תשתפי את המטפלים שלך ביחידה.. תנסו לבדוק איך אפשר לנתב את כוחות הלחימה שלך לכיוונים טובים..
(אפשר.. אני מאמינה בזה לגמרי... את צעירה ויש בך אש ורוח לוחמנית שיש להרבה צעירים.. זה טבעי וטוב רק צריך להיות מכוונן ומודרך למקומות טובים ונכונים..) לגבי מתיחת הבטן... או או כמה שמוכר.. אבל הי- תני לרציונל שבך לעבוד.. מתיחות לא באמת מזיזות או מוסיפות משהו.. אצלי היה שלב שעם הרציונאל שלי צחקתי על האקט הזה עד שלאט לאט נעלם לי הצורך בו.. כאילו ממש הפכתי את זה כאילו לבדיחה... כי כאילו מה נראה לי?? שזה אפשרי? אולי זה נשמע דבילי או שטחי אבל זה באמת עזר.. גייסי את החוכמה והתבונה שלך למען בריאות וטוב... יו קן דו איט!!!

 

[TorrentN]

לא יודעת..

כדי לאכול אני צריכה להילחם..
מה שבא בקלות זה הצמצום וההתכנסות לתוך עצמי.. ואם להודות על האמת,זה לא כ"כ נורא..

אני עייפה נורא למרות שישנתי המון בלילה. יש לי בחילה על בטן ריקה למדי. כל הגוף שלי תפוס וכואב מהתרגילים שעשיתי אתמול..
ומעל הכל, אני מותשת. מהמחשבות. מהמלחמות. מהויכוח הזה בראש שלי שלא נגמר.
מהצד שמושך לשם, ללא לאכול ולרדת במשקל ולעזאזל עם ההשלכות של זה-העיקר שאהיה מרוצה.
כי מהצד השני אני לא מצליחה להיות מרוצה. מהצד שמושך להתאמץ ולאכול ולהילחם ולהתעקש שזאת הפרעה ושצריך למגר אותה.

אולי זאת לא הפרעה, אולי זאת פשוט אני..

 

[תמרה45]

לא לא

בטח שזו ההפרעה.. {כך שאני חושבת} את יודעת, ההפרעה היא לא איזה יישות, אבל היא מחשבות, והיא הרבה דברים נוספים, שמתישים..
מקווה בשבילך לימים יותר רגועים וטובים בקרוב!!

 

[TorrentN]

אולי..

אבל אלו המחשבות שלי..כבר הרבה מאוד זמן,אז..
לא יודעת.

תודה!