איפה עובר הגבול?
שלום רב, אנחנו זוג בתחילת שנות ה-30, נשואים 5 שנים והורים לילדה בת שנתיים. אני בעלת עסק קטן בערך מתחילת הנישואין (5 שנים), שהרוויח ממש כשנה-שנה וחצי מתוך אותן החמש, וכל השאר בעלי פרנס ועזר. ועל כך אני חייבת לו המון, כי אם לא הוא, העסק היה קורס עוד הרבה לפני -אני לא כל כך טובה במכירות וגיוס לקוחות. מאז תחילת המשבר הכלכלי לפני כשנה וחצי, ירדה משכורתו משמעותית, ולאחרונה, בשל ירידת מספר הלקוחות שלי, העסק שלי לא ממש מרוויח. כבר שנה וחצי שהוא מאוד לא אוהב את מקום עבודתו, אך נשאר בו כי הוא מבין שהוא המפרנס העיקרי ולאחרונה גם היחידי. המצב מעמיד אותו בלחץ מאוד גדול על הפרנסה, שיצר תקופה ארוכה מתחים בינינו, כי מצד אחד הוא אמר לי אני מפרגן לך על העסק וחושב שזה חשוב שתשמרי עליו, ומצד שני הזכיר לי השכם והערב שאני לא מרוויחה ולא יודעת לנהל כספים שיש בבית. בקיצור, בהחלטה שיש בה יותר כדי לשמור על הזוגיות ומערכת היחסים בבית, וכן בגלל שאנו רוצים עוד ילדים ואני מבינה רציונלית, גם אם לא רגשית, שאם רוצים לשלם על מטפלת וגם על גן צריך עוד משכורת, החלטתי לחפש עבודה. למרות שאני מחפשת כבר יותר מ-4 חודשים, קיבלתי רק שתי פניות לראיון: האחד במקום רחוק 1/2 שעת נסיעה מהבית: מיזוג עם משרד אחר, שיאפשר לי לשמור על הלקוחות, ואופציה למשכורת גבוהה ושותפות במשרד (שם אין לי עוד מספיק אינפורמציה כי הפגישה על הפרטים המדויקים ביום א' הזה). האחר במקום קרוב 10 דקות מהבית, עם תפקיד שמפתח אותי מקצועית אך במשכורת נמוכה התחלתית. בעלי מעוניין יותר בתפקיד הראשון, שנשמע לו יותר טוב, או במשהו מקביל מסוג זה, בגלל הכסף והאופציה לשמור על הלקוחות. השאלה שלי היא כזו: האם אני צריכה ללכת עם מה שהוא רוצה, כי הוא ויתר בשבילי במשך כמעט חמש שנים ונשאר במקום עבודתו, למרות שבשנתיים האחרונות הוא כבר היה מתוסכל ורצה לעזוב ולא עשה זאת כי הבין שהוא צריך לפרנס את הבית, ואם הייתי מביאה משכורת סבירה, סביר שהיה עוזב ומחפש, או שאני צריכה ללכת עם מה שטוב לי? , ובכלל איפה עובר הגבול בין לתת לו להחליט עבורי בפרנסה ובקריירה למען שלום בית וזוגיות? שתיהן אגב אופציות טובות ככל הנראה
שלום רב, אנחנו זוג בתחילת שנות ה-30, נשואים 5 שנים והורים לילדה בת שנתיים. אני בעלת עסק קטן בערך מתחילת הנישואין (5 שנים), שהרוויח ממש כשנה-שנה וחצי מתוך אותן החמש, וכל השאר בעלי פרנס ועזר. ועל כך אני חייבת לו המון, כי אם לא הוא, העסק היה קורס עוד הרבה לפני -אני לא כל כך טובה במכירות וגיוס לקוחות. מאז תחילת המשבר הכלכלי לפני כשנה וחצי, ירדה משכורתו משמעותית, ולאחרונה, בשל ירידת מספר הלקוחות שלי, העסק שלי לא ממש מרוויח. כבר שנה וחצי שהוא מאוד לא אוהב את מקום עבודתו, אך נשאר בו כי הוא מבין שהוא המפרנס העיקרי ולאחרונה גם היחידי. המצב מעמיד אותו בלחץ מאוד גדול על הפרנסה, שיצר תקופה ארוכה מתחים בינינו, כי מצד אחד הוא אמר לי אני מפרגן לך על העסק וחושב שזה חשוב שתשמרי עליו, ומצד שני הזכיר לי השכם והערב שאני לא מרוויחה ולא יודעת לנהל כספים שיש בבית. בקיצור, בהחלטה שיש בה יותר כדי לשמור על הזוגיות ומערכת היחסים בבית, וכן בגלל שאנו רוצים עוד ילדים ואני מבינה רציונלית, גם אם לא רגשית, שאם רוצים לשלם על מטפלת וגם על גן צריך עוד משכורת, החלטתי לחפש עבודה. למרות שאני מחפשת כבר יותר מ-4 חודשים, קיבלתי רק שתי פניות לראיון: האחד במקום רחוק 1/2 שעת נסיעה מהבית: מיזוג עם משרד אחר, שיאפשר לי לשמור על הלקוחות, ואופציה למשכורת גבוהה ושותפות במשרד (שם אין לי עוד מספיק אינפורמציה כי הפגישה על הפרטים המדויקים ביום א' הזה). האחר במקום קרוב 10 דקות מהבית, עם תפקיד שמפתח אותי מקצועית אך במשכורת נמוכה התחלתית. בעלי מעוניין יותר בתפקיד הראשון, שנשמע לו יותר טוב, או במשהו מקביל מסוג זה, בגלל הכסף והאופציה לשמור על הלקוחות. השאלה שלי היא כזו: האם אני צריכה ללכת עם מה שהוא רוצה, כי הוא ויתר בשבילי במשך כמעט חמש שנים ונשאר במקום עבודתו, למרות שבשנתיים האחרונות הוא כבר היה מתוסכל ורצה לעזוב ולא עשה זאת כי הבין שהוא צריך לפרנס את הבית, ואם הייתי מביאה משכורת סבירה, סביר שהיה עוזב ומחפש, או שאני צריכה ללכת עם מה שטוב לי? , ובכלל איפה עובר הגבול בין לתת לו להחליט עבורי בפרנסה ובקריירה למען שלום בית וזוגיות? שתיהן אגב אופציות טובות ככל הנראה
