איפה מתחיל ``פינוק``?

[zimes]

איפה מתחיל ``פינוק``?

טוב. אין ברירה. הגיע הזמן לשאלה אמיתית בפורום. אני די משוכנעת שבגיל חצי שנה, אין חיה כזו. אני גם לא בטוחה שכך נקרא מה שמדאיג אותי: דולב מאוד מאוד תובעני. השלמתי עם זה שהוא זקוק ליותר ``על הידיים`` מהדס. בכל זאת, יש משהו שאני חוששת שהוא מעט מוגזם (יותר נכון: חוששת שיהפוך למוגזם לפני שאני אשים לב): הילד יודע מה הוא רוצה, ודורש את זה בתוקף: במין צרחות כאלה. זה לא בכי. זה מפסיק, כמובן, מיד כשהוא מקבל את מה שהוא רוצה. הוא צורח גם בזמן שמתכוננים - למשל כשאני מושיבה אותו נוח יותר כדי שיוכל לקבל את השלוק מהכוס שלי, ברור לי שזה כנראה כי הוא לא מבין שעכשיו ``מתכוננים`` (אני מנסה, בינתיים להרגיע במילים). דעות? עצות?

 

[michal@gal]

דוקא נשמע לי כמו התחלה של פינוק

בגיל חצי שנה כבר אפשר להתחיל ללמוד שלפעמים אמא עסוקה וצריך לחכות כמה דקות עד שמקבלים מה שרוצים. נראה לי שאת עושה את זה בדרך הנכונה, בזה שאת מרגיעה במילים עד שאת מתפנה, ואני בטוחה שזה ישתפר עם הזמן.

 

[נעה גל]

אני לא בטוחה שהייתי קוראת לזה פינוק

אני אגדיר איך אני מבינה את המילה ``פינוק``: בעיני פינוק זה כאשר ההורים עושים עבור ילדיהם דברים שהילדים יכולים לעשות בעצמם. זה נכון לכל תחומי החיים: להרים על הידים במדרגות, כאשר ילד כבר יודע לטפס לבד וזה מגיע במקרים הקיצוניים לכך שהורים מתמודדים בחברה במקום הילד שלהם (ובכך מונעים ממנו למעשה רכישה של מיומנויות חברתיות). מתוך ההגדרה הזו אפשר להבין שבני חצי שנה לא נכללים, לדעתי, באוכלוסית המפונקים. אני חושבת שהוא פשוט מביע חוסר סבלנות שאופיני לילדים וגם למבוגרים (הדוגמא שעולה לי כרגע בראש היא כאשר אני קונה גלידה בדוכן גלידה, אני תמיד מתה כבר שהמוכר יסיים לשים לי את הכדורים בכוס בשביל שאני אוכל ללקק אותם). קוראים לזה בלשון מקצועית ``חוסר יכולת לדחות סיפוקים``. אני באופן אישי לא דורשת מילד בן חצי שנה לדחות סיפוקים. זה דבר שדורש בגרות, ולא כולם מצליחים לעמוד בו גם כאנשים מבוגרים. מכיוון שיש גם לי יש בבית יצורון קטן שצורך מגע גופני בכמויות מסחריות (למעשה, עד הרגע שהוא התחיל לזחול זה היה כאילו הוא לי יצא בכלל מהרחם 8-p ), וגם הוא מוחה בקול גדול בכל פעם שדברים לא מסתדרים על פי התוכנית שלו, או שאני לא מצליחה לעמוד בקצב שלו ואני משתדלת מאוד להענות במהירות האפשרית. זה לא אומר שאני זורקת הכל ורצה אליו. אם אני פנויה, אז בטח שכן, אבל אם אני עושה משהו אחר, אז אני מרגיעה וניגשת אליו כשאני יכולה. יכול להיות שהוא פשוט התחיל להבין איך העולם עובד. רק מי שהופך שולחנות מקבל יחס .

 

[חגית אמא של יובל]

גם יובל היה תובעני מאד

ודרש הרבה ידיים עד לתקופה שבה החל לזחול! אגב, ראיית ההודעה אליה מגיבים זה מעולה!!!!

 

[חנה בית הלחמי]

אני מסכימה עם נועה בכל מילה

פינוק מבחינתי זה אכן לעשות עבורו דברים שהוא יכול לעשות לבד. בלי הגזמה כמובן - ילד חולה או עייף שרוצה עזרה במדרגות, מגיע לו ``פינוק``... מגע (וכל עוד הוא תינוק המגע הוא בהרמה על הידיים) לא נראה לי שמקלקל ילדים. להפך. חנה

 

[עדי של יובל]

ההגדרה של פינוק

היא לעשות עבור הילד משהו שהוא יכול לעשות בעצמו, כך שלדעתי זו לא ההגדרה למה שקורה אצלכם... ולעניין הספציפי, ילד בן חצי שנה יכול לחכות כמה רגעים עד שדרישותיו יענו... הצרחות שלו (שזו הדרך הנפוצה של ילדים לדרוש את שלהם) לא צריכות לגרום לך להבהל, להתרגש או לרצות למלא את מבוקשו מיד, גם אם זה קורה במקום ציבורי... ברגע שהוא יבין שהצרחות שלו לא ``מפעילות`` אותך, הוא יפסיק (אני מקווה ) אגב, הסברים ארוכים בגיל הזה לא ממש עובדים, לכן כדאי להשתמש במשפט קצר שחוזר על עצמו... שיהיה בהצלחה (ותודה לכרמית ורות שתרמו לידע שלי בנושא )

 

[נעה גל]

עדי, לא שמתי לב שכתבנו את אותו דבר

 

[כרמית מ.]

אמא`לה - נעה - כתבתי תגובה באורך

הגלות, והיא נעלמה לי (לא הצליחה לעבור, ובחזרה לעמוד ההודעה, כל שדות הקלט (תוכן ההודעה...) היה ריק (ככה שלא יכולתי לשגר מחדש) לא יודעת אם יש משהו לעשות בנידון - אבל זה טראגי...

 

[חגית אמא של יובל]

אבל איזה כיף לראות אותך פה!

 

[נעה גל]

האם יתכן שהמפלצת עוקבת אחרינו?

בכל מקרה, יתרון שמצאתי הוא, שאפשר לכתוב הודעה גם במשך שעה (כמו שקרה לי היום כמה פעמים) ובכל זאת, המערכת קולטת אותה.

 

[יונת ש.]

סבלנות, סבלנות

הי לכולם, כיף לראות שוב את כולכם והמון תודה לנעה על המעבר! לגבי הצרחות, לא הייתי מתרגשת מזה. במשך הזמן, אם הוא יראה שאתם מגיבים גם כשהוא מאותת בצורה יותר שקטה, הוא לא ירגיש צורך לצרוח. בנוסף, אם מילות ההרגעה שלך לא באמת מרגיעות אותו, אולי כדאי להפסיק עם זה ולהכין לו את מבוקשו בשקט (לפחות מצידך). בכל מקרה, אם הצרחות מלחיצות אותך, תנסי לנשום עמוק או לשיר עד שזה מפסיק. שלווה ומתח זה הרי דברים מדבקים.

 

[חגית אמא של יובל]

יופי לראות אותך פה!!!

 

[כרמית מ.]

התלבטות

לגבי מה שכתבת ל-ZIMES אבל זה עדיין רלוונטי גם אצלנו. הרגעה מילולית לא תמיד עוזרת. מצד שני, לפעמים אני לא יכולה לגשת מיד (הדוגמה הכי נפוצה והכי ארוכת-טווח היא החלפת טיטול לתאום השני - יש שלבים שאי אפשר להפסיק באמצע...). את חושבת שעדיף לא לנסות להרגיע מילולית (כי זה לא לגמרי עוזר) ובעצם ``להתעלם`` מהבכי/יבבות/בקשת עזרה? לפחות עד עכשיו, חשבתי שעדיף לדבר ולהרגיע, ולהסביר שעוד רגע אני אתפנה, אפילו אם המסר נקלט רק חלקית/עתידית. זה נראה לי עדיף על שתיקה או התעלמות. כנ``ל במצב של התארגנות לעזרה (הכנת אוכל לתינוק רעב זו הדוגמא שיש לי בראש כרגע).

 

[נעה גל]

אני בהחלט בעד לדבר

גם אם זה לכאורה לא עוזר, זה עדין מעביר את המסר ``שמעתי אותך, וברגע שאתפנה אני איתך``. זה מסר חשוב בעיני.

 

[יונת ש.]

אני לא מאמינה בטקסי וודו למיניהם

אם את עושה משהו (כמו הרגעה מילולית, הסברים, או שרטוט שמיניות באויר) ורואה שזה לא עובד, אז למה להמשיך? לא רק שזה לא עוזר, זה מפריע. זה גורם לך להרגיש שאת מטפלת בבעיה כאשר בעצם את לא. וזה עלול להפריע לך לנסות פתרונות אחרים. ספציפית במקרה של עיכוב, אף פעם לא יצא לי לראות שהרגעה מילולית עוזרת אצל פעוטות. ראיתי כאלה שעזר אצלם תיאור הפעולות (``הנה אני מוציאה מהמקרר, ונחתוך את זה, ...``) ואצלנו שירה עובדת מצויין (עם מלים שאני ממציאה בהתאם לנושא). אז כן - אני חושבת שעדיף לנטוש כל דבר שלא עוזר. כשלא עושים כלום יש יותר מרווח מחשבתי ורגשי לראות מה כן יכול לעזור.

 

[נעה גל]

אני לא מאמינה שמישהו באמת תופס

את המושג ``דיבור`` באופן מילולי. במקרה גם אני שרה כל מיני ``שטויות`` להרגעה (לדוגמא: `` הנה אני באה, תכף ומיד, הנה אני באה, עם הבקבוק ביד``). ואני חושבת שאיתמר (ואורן בזמנו) פשוט משתתקים מהתדהמה , ולאוו דווקא מהאפקט המרגיע של השירה שלי (והאמיני לי שאין שם שום אפקט מרגיע). בכל אופן, אני לא חושבת שזה באמת חשוב מה אומרים, העיקר שמשמיעים קול. וילד בגיל חצי שנה שעדין לא מגיב להרגעה, לומד להגיב אליה מהר מאוד (אילוף? ).

 

[רותי&ע]

דחיית סיפוקים

אני מאוד מסכימה עם מה שכתבו לפני על דחיית סיפוקים. ובגיל חצי שנה זה מוקדם מדי. הילד שלי בן שנתיים ורק עכשיו מתחיל להבין את המושג.

 

[לאה_מ]

נכון, אבל בשביל שהם יבינו את זה

בגיל שנתיים, כדאי להתחיל בגיל חצי שנה. אני מתכוונת, להתחיל להסביר או לשיר או לרקוד, או כל מה שעוזר להעביר את פרק הזמן הנורא שחולף בין הבקשה לבין הביצוע (כאן תורת היחסות באה לידי ביטוי במלוא עוצמתה). אצלי, אגב, דיבורים מאד משפיעים. הילדים שלי בכלל אנשים מאד מילוליים. התפוח לא נופל רחוק מהעץ.