איפה מוצאים את הכח?
אני יודעת שזה נגמר, זה נגמר כבר לפני יותר מחצי שנה ומאז אנחנו בקשר קבוע כאילו כלם לא קרה, חיים יחד אומנם בשתי דירות שונות אבל יחד. על הרבה דברים אני לא אוכל לסלוח וכבר אפילו לא בטוחה שעוד אוהבת אותו ויודעת שאין עתיד. לפעמיים אני שומעת אותו ואין לי מושג למה לא עזבתי אחרי הכל, למה אני עדיין איתו. מידי פעם מישהו משנינו נשבר אחרי עוד מריבה - רוב המריבות שלנו נסובות סביב אותם דברים שכנראה לעולם לא נמצא את עמק השווה. ואז מחליטים להפרד סופית וזה מחזיק מעמד בערך עד הערב ואז שוב ביחד.. וכל פעם שאני חוזרת אליו אני מרגישה שמכרתי את נשמתי לשטן.. הלהיות איתו לא פותר את הבעיות בינינו והוא עצמו אומר שאינו אוהב יותר ואין עתיד. אבל אנחנו לא מצליחים להפרד - האמת רוב הזמן טוב לנו ככה יחד למרות שנפרדנו כבר והוא עצמו אומר שהקשר טוב. אבל אי אפשר להמשיך הלאה מהמון סיבות - כמו למשל העובדה שהוא מאוד קשור למשפחתו והם לא אוהבים אותי משום מה (הם בקושי מכירים אותי, בשנתיים שהייתי איתו הם ראו אותי בקושי 4-5 פעמים ) וגם הפחד הגדול שלו מחתונה (הוא ביטל אחרי שכבר תכננו). אני לא בת 16 , אני בת 25 (הוא בן 31) אני רוצה להכיר את הגבר איתו אחייה את חיי , אני רוצה להקים משפחה בשלב מסוים ולא נראה לי שאיתו זה יקרה. ולמרות שאת הכל אני מבינה ויודעת אני לא מסוגלת לקום וללכת, לא מסוגלת לראות את חיי בלעדיו , אני יודעת שזה אפשרי עברתי כבר פרידות בחיי וראיתי כמה קל לחזור ולהיות לבד ולהתאהב שוב. אבל לא איתו, עצם המחשבה על לקום ולעזוב מכניסה אותי לדכאון ובכי. לא יודעת מאיפה אני יכולה למצוא את הכח להתנתק ממנו להיות שוב לבד.. אולי זה רק הפחד מהלבד אני רוצה לעזוב אותו להתחיל מחדש, לא מצליחה למצוא את הכוחות. איפה אני אמצא את הכחוחות האלו? כל פעם מחדש מבטיחה לעצמי שהיום זה היום - היום זה נגמר ולא עומדת בזה וזה נמשך כך כבר יותר מחצי שנה מאז שביטלנו את החתונה ונפרדנו... ואנחנו עדיין יחד איך נפרדים?
אני יודעת שזה נגמר, זה נגמר כבר לפני יותר מחצי שנה ומאז אנחנו בקשר קבוע כאילו כלם לא קרה, חיים יחד אומנם בשתי דירות שונות אבל יחד. על הרבה דברים אני לא אוכל לסלוח וכבר אפילו לא בטוחה שעוד אוהבת אותו ויודעת שאין עתיד. לפעמיים אני שומעת אותו ואין לי מושג למה לא עזבתי אחרי הכל, למה אני עדיין איתו. מידי פעם מישהו משנינו נשבר אחרי עוד מריבה - רוב המריבות שלנו נסובות סביב אותם דברים שכנראה לעולם לא נמצא את עמק השווה. ואז מחליטים להפרד סופית וזה מחזיק מעמד בערך עד הערב ואז שוב ביחד.. וכל פעם שאני חוזרת אליו אני מרגישה שמכרתי את נשמתי לשטן.. הלהיות איתו לא פותר את הבעיות בינינו והוא עצמו אומר שאינו אוהב יותר ואין עתיד. אבל אנחנו לא מצליחים להפרד - האמת רוב הזמן טוב לנו ככה יחד למרות שנפרדנו כבר והוא עצמו אומר שהקשר טוב. אבל אי אפשר להמשיך הלאה מהמון סיבות - כמו למשל העובדה שהוא מאוד קשור למשפחתו והם לא אוהבים אותי משום מה (הם בקושי מכירים אותי, בשנתיים שהייתי איתו הם ראו אותי בקושי 4-5 פעמים ) וגם הפחד הגדול שלו מחתונה (הוא ביטל אחרי שכבר תכננו). אני לא בת 16 , אני בת 25 (הוא בן 31) אני רוצה להכיר את הגבר איתו אחייה את חיי , אני רוצה להקים משפחה בשלב מסוים ולא נראה לי שאיתו זה יקרה. ולמרות שאת הכל אני מבינה ויודעת אני לא מסוגלת לקום וללכת, לא מסוגלת לראות את חיי בלעדיו , אני יודעת שזה אפשרי עברתי כבר פרידות בחיי וראיתי כמה קל לחזור ולהיות לבד ולהתאהב שוב. אבל לא איתו, עצם המחשבה על לקום ולעזוב מכניסה אותי לדכאון ובכי. לא יודעת מאיפה אני יכולה למצוא את הכח להתנתק ממנו להיות שוב לבד.. אולי זה רק הפחד מהלבד אני רוצה לעזוב אותו להתחיל מחדש, לא מצליחה למצוא את הכוחות. איפה אני אמצא את הכחוחות האלו? כל פעם מחדש מבטיחה לעצמי שהיום זה היום - היום זה נגמר ולא עומדת בזה וזה נמשך כך כבר יותר מחצי שנה מאז שביטלנו את החתונה ונפרדנו... ואנחנו עדיין יחד איך נפרדים?
