לא איברי עלמא..
בס"ד המדרש הזה נמצא בלקוט שמעוני פרשה ל"ו: אמר רבי אלעזר בן פדת צדיקים יצר טוב שופטן שנאמר ולבי חלל בקרבי, רשעים יצר רע שופטן שנאמר ולבי חלל בקרבי, רשעים יצר רע שופטן שנאמר נאם פשע לרשע בקרב לבי, בינונים זה וזה שופטן שנאמר כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו, אמר רבה כגון אנו בינונים אמר אביי לא שביק מר חיי לכל בריה, ואמר רבה ידע איניש בנפשיה אי צדיק גמור הוא אי רשע גמור הוא, ואמר רבה לא איברי עלמא אלא לצדיקי גמירי או לרשיעי גמירי, ואמר רבה לא נברא כל העולם אלא בשביל אחאב בן עמרי ובשביל רבי חנינא בן דוסא, לאחאב העולם הזה, לרבי חנינא בן דוסא העוה"ב: נקדים לבאר מדרש זה במדרש אחר(פסיקתא רבתי פרשה מ'): כך פתח ר' תנחומא בר אבא לעולם ה' דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך מהו לעולם ה' אלא אמר לו דוד רבון העולמים לעולם אין [אתה] בא עלינו בדין אלא במדת רחמים אילולי כך לא היינו יכולים לעמוד אפילו שעה אחת ולעולם אלהים אין כתב כאן אלא ה' ... ולא לנו בלבד אלא אף לאדם הראשון יציר כפיך אילולי ששיתפת מדת רחמיך בשעה שדנת אותו לא היה עומד [אפילו] שעה אחת ועתיד לדון את בניו ולזכותם כיצד אמר רבי חנינא כשבקש הקדוש ברוך הוא לבראות את עולמו היה מסתכל במעשה הרשעים ולא היה מבקש לבראות את העולם דור אנוש דור המבול דור הפלגה ומעשה סדומיים. והקב"ה חוזר ומסתכל במעשה הצדיקים באברהם יצחק ויעקב כולהם וחוזר ומסתכל ואומר בשביל רשעים איני בורא את העולם הריני בורא את העולם ומי שהוא חוטא אינו קשה לרדותו בו לפיכך היה מבקש לבראות את העולם בדין ולא היה יכול בשביל מעשה הצדיקים ומבקש לבראתו ברחמים ולא היה יכול בעבור מעשה הרשעים מה עשה שיתף שניהם מדת הדין ומדת רחמים וברא את העולם שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (בראשית ב' ד'). [וכן] לאדם כשבא לבראותו ונסתכל שהוא חוטא בעץ ואמר אם אני בורא אותו במידת הדין אין לו תקומה ואם לבראותו ברחמים רע הוא (מתענג) מה עשה שיתף שני המדות מדת הדין ומדת רחמים וברא אותו שנאמר: "ויצר ה' אלהים את האדם (שם שם ז'). וכך עשה לו בזמן שחטא דנו בשתי המדות במדת הדין ובמדת רחמים במדת הדין שאמר לו ביום אכלך ממנו מות תמות (שם שם י"ז) וכיון שאכל גזר עליו מיתה ובמידת רחמים כיצד שיתף עם מדת הדין שלא פירש לו אם יום משלו ואם יום של הקדוש ברוך הוא שהוא אלף שנים כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וגו' (תהלים צ' ד') והוא חיה תשע מאות ושלשים והניח לבניו שבעים שנה שנא' ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו' (שם שם י') נבאר כעת כוונתו כך: היתה תכלית לבריאת העולם ומתכונת הבריאה במקור היא שההנהגה למעשי בני אדם תהיה על פי דין; על כל חטא מייד בא העונש ללא ויתור, תשובה, הארכת זמן וללא משוא פנים. כשראה(כמובן כביכול וכבר הסברתי את העניין בהזדמנות אחרת ואכמ"ל)הקב"ה שהעולם אינו יכול להתקיים כי הרשעים שחוטאים יגרמו מייד להחרבת העולם, מטרותיו ותכליתו, החליט לברוא אותו במידת הרחמים אבל כיון שכך גם לא ניתן לקיים את העולם כי יתר רחמים וארך אפיים עלולים להביא את האנשים לזלזול בחומרת העונש החליט בסופו של דבר הקב"ה לשתף מידת הרחמים עם מידת הדין. ולכן, גם אם העולם כעת כפי שהוא מוכר לנו שיש בו רשעים וצדיקים אבל גם בינוניים שלא לאמר הרוב הם כאלה, אומר המדרש שהזכרת שהעולם למעשה מותאם או לצדיק גמור או לרשע גמור. כי כך ניכר יותר העקרון של דין ודיין; נראה מתוכו הגמול החיובי והעונשי לפי מעשי בני האדם. כי בבינוניים איננו יודעים לראות היטב את השפעת מעשיהם וכאשר הם נענשים יש שלא ישכילו לראות שהעונש בא עליהם בגלל עוונותיהם כי לחלק נראה שאין העונש צודק. ואכן רוב בני אדם תמיד תמצא ששואלים אבל פלוני דווקא היה צדיק(להבנתם..כמובן) או אלמוני שעבורם הוא רשע ולמה ה-ו-א לא נענש?? בברכה
