העלת כמה סוגיות שונות
ואני לוקחת לעצמי את החירות לפתח את דבריך: ראשית, שלא כמו התנהגות, אותה ניתן לשנות (או יותר נכון `לביית`), אין הדבר כך לגבי אופי. בבן הזוג רצוי לאבחן את האופי הפנימי שמתאים לאישיות שלך, אחרת ההתאמה מלכתחילה נידונה לכשלון. עם זאת, יש לזכור כי ישנן התנהגויות הטמועות בנו כה עמוק, שגם אם הצלחנו לבייתן לתקופת מה, מתוך החלטה ומתוך עבודה עצמית, סופן לצוף ולעלות באופן קיצוני יותר בגיל יותר מבוגר. בין אם אנחנו רוצים להודות בכך ובין אם לאו, סופינו להיראות בדיוק כמו ההורים שלנו (לכן חשוב לבחון את בן הזוג בראי ההוריו, כי בסופו של דבר כך הוא יראה בעצמו). להרגיל את עצמך לרצות משהו אחר זה איננו `שינוי`, כי אם `שקר עצמי` מסוגו. מדובר בהשלמה עם מצב, שאינני בטוחה שעליך להשלים איתו מראש. למה שלא תרצה עבורך את הטוב ביותר? למה מלכתחילה להחליט להתפשר? אין לי מושג מדוע תרצה לעשות כן, אלא אם כן זה נובע מתוך מערך שיקולי רווח-הפסד אמיתי שעשית עם עצמך, ומסקנתך היתה כי תוכל להתמודד עם התוצאה לאורך זמן וכי היא בגדר הרע במיעוטו. הגישה לחיים בהחלט צריכה לצאת מתוך הידיעה כי חיים רק פעם אחת, וכי יש לתקן טעויות שנעשו, במידת האפשר. אין צורך להיתקע איפה שלא טוב, אם אפשר שלא. תיקונה של זוגיות לא צריכה להיות גירושין דווקא. יש הרבה תחומים אפורים בין הזוגיות האידילית לפרידה המוחלטת ולכל אחד מתאים פתרון אחר, בהתאם לנסיבות חייו האישיות. לא הייתי מתיימרת לייעץ לך או לאחר להתגרש על סמך הנתונים כה דלים (וגם לא על יותר מפורטים). יתרה מך, אני בטוחה ואף משוכנעת שאין דבר כזה ``אידיאלי``. מה שיכול להיות ``אידיאלי`` בתקופה אחת, אינו בהכרח כזה בתקופה אחרת. אנשים מתפתחים כל הזמן ולא תמיד לאותם הכיוונים. השאלה היא כמה קווים משיקים יש עם בן הזוג והאם הם ממשיכים להיות כאלה גם לאחר ההתפתחויות השונות שאנו עוברים בחיים. כל קשר באשר הוא (כן, גם קשר זוגי) הוא אינטרנסטי, בן הזוג עלול לענות על צרכים מסוימים בתקופה אחת ולהפסיק לענות עליהם בתקופה אחרת. סוד הקסם של זוגיות לטווח ארוך הוא התאמת הצרכים ותקשורת טובה בין בני הזוג. כשזו האחרונה אינה קיימת, שוב הקשר נידון לכשלון. שונית
