משי של גיא
New member
איפה הייתי לפני שנה... (בדיוק)
טוב, אז ראש השנה הקודם זכור לי ממש לרעה. הייתי מאושפזת בבית חולים עקב הרעלת שתקפה אותי. זה ממש לא הפריע לי, להיפך, הייתי מוכנה להישאר שם עוד כמה חודשים העיקר שהתאומים ייצאו בזמן. כל בחורה שהתאשפזה ומצבה כמובן היה יותר טוב ממני רק ישבה וקיטרה ובכתה לרופאים בכל ביקור רופאים שנמאס לה והיא רוצה ללכת הביתה ורע לה. רק אני ביקשתי להישאר. היתה אפילו בחורה לידי ששכבה והיתה בשבוע 35 עם תאומות ופשוט התחננה לרופאים שיוציאו אותן ושלא אכפת לה שהן יהיו בפגייה, העיקר שהיא תוכל להיות בבית בחג. הרופאים, מיותר לציין, ממש לא הסכימו והתאומות יצאו בשבוע 37. אז בערב החג, בדיוק לפני שנה, קרה לי רופאה בכירה לחדר US לעשות לי דופלר. הדופלר תמיד גילה אצלי דברים שממש לא רציתי לדעת. תמיד הוא הראה שזרימת הדם לרחם על הקרשים ותמיד הוא זה שגרם לרופאים לשאול אותי בפעם המאה - "מה לגבי הפסקת הריון?" הפעם כבר לא שאלו. הרופאה בדקה וביקשה ממני לחזור לחדר. בדיעבד הסתבר שבינתיים היא עשתה סבב טלפונים אל מנהל חדר לידה וסגן מנהל המחלקה וכולם החליטו פה אחד - ליילד לאחר החג. היא באה אלי לחדר ומסרה לי בקור רוח מחריד שהיא דיברה עם הרופא הזה והרופא הזה והוחלט ליילד לאחר החג, כשכולם יהיו. נחנקתי. התחלתי לבכות ולשאול למה ולהתחנן שיתנו להם עוד לגדול. הובהר לי שאם נחכה, אולי כבר לא יהיה את מי להציל... בינתיים כבר באה רופאה מהפגיה לדבר איתי על סיכויים ואחוזי הישרדות אבל הראש שלי כל הזמן היה עסוק בזה שזהו, זה נגמר. המחשבות החיוביות התעופפו להן ברוח וכבר לא היה אכפת לי מכלום. נתתי לעצמי להתפרק. איזה חג שחור היה לי... בכיתי בלי סוף, התפללתי לאלוהים שייתן לפשושים שלי עוד 100 גרם, אולי עוד 50. כל גרם חשוב פה. יום לאחר החג יילדו אותי (מה שאומר, שמחר התאריך העברי ליום הולדתו של גיא). 10 ימים לאחר מכן - גיא עבר ניתוח ראשון. 15 ימים לאחר מכן - חוויתי את אובדנו של בני נדב. 19 יום לאחר מכן - גיא עבר ניתוח שני. וכל 139 ימים שלאחר מכן - חווינו גיהנום ופחד מהולים בשמחה ואושר. השנה הכי נוראית שהיתה לי בחיים נגמרה לה. בערב החג ישבתי והסתכלתי על הנס שקוראים לו גיא יושב לידי בכסא המלכות (בראש השולחן כמובן). חשבתי על כל מה שסיפרתי לכם עד כה ופשוט חיבקתי אותו ונישקתי אותו והודיתי לו בכל ליבי על שנאחז בחיים ולא הירפה. גיא כמובן לא הבין למה אני חייבת להפריע לו כי הוא ממש היה עסוק בלמעוך ולמרוח את כל האוכל שהיה לו בצלחת וכמובן להעיף דברים על הריצפה. היום - למדתי לקחת דברים בפרופורציות. גיא לימד אותי לא לקבל כל דבר כמובן מאילו. אני אומרת תודה לאלוהים על כל צעד שגיא עושה, על כל נשימה שגיא נושם ועל כל פעימת לב. מאחלת לנו שנה טובה יותר מקודמת.
טוב, אז ראש השנה הקודם זכור לי ממש לרעה. הייתי מאושפזת בבית חולים עקב הרעלת שתקפה אותי. זה ממש לא הפריע לי, להיפך, הייתי מוכנה להישאר שם עוד כמה חודשים העיקר שהתאומים ייצאו בזמן. כל בחורה שהתאשפזה ומצבה כמובן היה יותר טוב ממני רק ישבה וקיטרה ובכתה לרופאים בכל ביקור רופאים שנמאס לה והיא רוצה ללכת הביתה ורע לה. רק אני ביקשתי להישאר. היתה אפילו בחורה לידי ששכבה והיתה בשבוע 35 עם תאומות ופשוט התחננה לרופאים שיוציאו אותן ושלא אכפת לה שהן יהיו בפגייה, העיקר שהיא תוכל להיות בבית בחג. הרופאים, מיותר לציין, ממש לא הסכימו והתאומות יצאו בשבוע 37. אז בערב החג, בדיוק לפני שנה, קרה לי רופאה בכירה לחדר US לעשות לי דופלר. הדופלר תמיד גילה אצלי דברים שממש לא רציתי לדעת. תמיד הוא הראה שזרימת הדם לרחם על הקרשים ותמיד הוא זה שגרם לרופאים לשאול אותי בפעם המאה - "מה לגבי הפסקת הריון?" הפעם כבר לא שאלו. הרופאה בדקה וביקשה ממני לחזור לחדר. בדיעבד הסתבר שבינתיים היא עשתה סבב טלפונים אל מנהל חדר לידה וסגן מנהל המחלקה וכולם החליטו פה אחד - ליילד לאחר החג. היא באה אלי לחדר ומסרה לי בקור רוח מחריד שהיא דיברה עם הרופא הזה והרופא הזה והוחלט ליילד לאחר החג, כשכולם יהיו. נחנקתי. התחלתי לבכות ולשאול למה ולהתחנן שיתנו להם עוד לגדול. הובהר לי שאם נחכה, אולי כבר לא יהיה את מי להציל... בינתיים כבר באה רופאה מהפגיה לדבר איתי על סיכויים ואחוזי הישרדות אבל הראש שלי כל הזמן היה עסוק בזה שזהו, זה נגמר. המחשבות החיוביות התעופפו להן ברוח וכבר לא היה אכפת לי מכלום. נתתי לעצמי להתפרק. איזה חג שחור היה לי... בכיתי בלי סוף, התפללתי לאלוהים שייתן לפשושים שלי עוד 100 גרם, אולי עוד 50. כל גרם חשוב פה. יום לאחר החג יילדו אותי (מה שאומר, שמחר התאריך העברי ליום הולדתו של גיא). 10 ימים לאחר מכן - גיא עבר ניתוח ראשון. 15 ימים לאחר מכן - חוויתי את אובדנו של בני נדב. 19 יום לאחר מכן - גיא עבר ניתוח שני. וכל 139 ימים שלאחר מכן - חווינו גיהנום ופחד מהולים בשמחה ואושר. השנה הכי נוראית שהיתה לי בחיים נגמרה לה. בערב החג ישבתי והסתכלתי על הנס שקוראים לו גיא יושב לידי בכסא המלכות (בראש השולחן כמובן). חשבתי על כל מה שסיפרתי לכם עד כה ופשוט חיבקתי אותו ונישקתי אותו והודיתי לו בכל ליבי על שנאחז בחיים ולא הירפה. גיא כמובן לא הבין למה אני חייבת להפריע לו כי הוא ממש היה עסוק בלמעוך ולמרוח את כל האוכל שהיה לו בצלחת וכמובן להעיף דברים על הריצפה. היום - למדתי לקחת דברים בפרופורציות. גיא לימד אותי לא לקבל כל דבר כמובן מאילו. אני אומרת תודה לאלוהים על כל צעד שגיא עושה, על כל נשימה שגיא נושם ועל כל פעימת לב. מאחלת לנו שנה טובה יותר מקודמת.
