והנה אני הולכת לזבל הרבה יותר
BRACE YOURSELVS הבהרה: על הסקאלה הפוליטית אני נוטה לכיוון האנרכו קומוניזם יותר מכל. למי שלא יודע אנרכיה היא צורה של חוסר במנהיגים ובשלטון, ושלילת חלוקת העולם למדינות. אני חושבת שלאומנות היא מחלה ואחת הסיבות שאני לא משרתת בצבא היא שאני לא מוכנה להלחם על גבולות שאני לא מאמינה בקיומם. אבל כיוון שהדיון פה לא נוגע בקיום או בחוסר קיום של מדינה אלא באופי שמדינה קיימת לוקחת על עצמה, הרשתי לעצמי לחבוש את כובע תומכת ה"מדינת כלל אזרחיה", לשם האיזון. אז במקום שאני אכבול את עצמי כל פעם מחדש ואסייג את עצמי אני מבהירה שהרבה ממה שנאמר כאן לא תואם את השקפת העולם שלי, אבל אנרכיזם זו אוטופיה ובינתיים צריך להתמודד עם המצב הקיים. אז מדינה שוויונית היא צעד קטן בכיוון הנכון. היהדות אינה לאום, היא דת. מדינות שנחשבות יציבות מבחינה פוליטית מרחיקות מעצמן סממנים דתיים. למעט ה"IN GOD WE TRUST", שכתוב בשולי הדולר האמריקאי (ובכלל אינו מנוכס לאף דת באופן ישיר כי כל הדתות מאמינות באל, או בכמה אלים) מדינות מערביות מסרבות להתבסס על מאפיינים דתיים. ברוב המקרים (אני לא מכירה את כולם לכן לא רוצה להכנס להכללות) מחלוקות מדיניות קשות מתבססות על דת. הסכסוך בין הודו לפקיסטן על חבל קשמיר נובע מכך שפקיסטן היא מוסלמית והודו היא הינדואיסטית ברובה ואילו חבל קשמיר מורכב ממוסלמים ושייך להודו. כך גם בבוסניה בה הקתולים נלחמים נגד המוסלמים, וגם באירלנד (קתולים מול פרוטסטנטים) וכך גם בהרבה מחלוקות אחרות. המסקנה המתבקשת היא שעל אף שאנחנו חיים בעידן שלכאורה נאור יותר, אנחנו עדיין מפרידים את עצמינו זה מזה באמצעות הדת. בישראל המצב אינו שונה, אנחנו כובשים את השטחים בשם קדושת הארץ היהודית, ועל זה המחלוקת. ולכן בדיונים פוליטיים הנוגעים לסכסוך הערבי ישראלי אין מסתור מפני עירוב הדת בדיון. יהדות אינה לאום, או מוצא אתני, זוהי דת. ישנם יהודים מלאומים שונים (מרוקאים, ספרדים, צרפתים, גרמנים רוסים וכו') ומתרבויות שונות (בוכרים, כורדיסטאנים, אשכנזים וכו'). אפשר להתייחס לישראליות כלאום, למרות שאין בהיסטוריה הישראלית הקצרה מספיק כדי להחזיק לאום מגובש. למדינות אחרות לקח אלפי שנים להתבשל במקום מרוכז אחד כדי לגבש מסורת, תרבות, שפה, ומנהגים משותפים. אם נמשיך את האנלוגיה הבישולית היהודים התערבבו ונמתחו ופוזרו בזמנים הקריטיים של התגבשות הלאומים, לכן אין לתמוה על כך שהעוגה הזו לא יוצאת טעימה, או יציבה במיוחד. התרכזנו כאן מכוח הפחד והיראה, ברחנו לכאן ונכפתה עלינו לאומיות. היהודים הרגישו זרים בקרב ההילולה הלאומית של המאות ה18 וה19, ולאור המאורעות הקשים של אמצע המאה העשרים חיפשו מקום בו יוכלו להרגיש בטוחים ושייכים. אבל המציאות הקודרת הכתה בפנינו. אין לנו בסיס משותף. ההגדרה ל"מיהו יהודי" הלכה ונתעמעמה עם השנים והמסקנה היא (לטעמי) שהצטופפות תחת הדגל היהודי היא אבסורדית ומגוכחת. היהדות אינה מהווה בסיס משותף חזק מספיק כדי לאגד את יושבי המדינה הזו. ואפילו לא התחלתי לדבר על המיעוט הגדול והקריטי שישב כאן לפני שהחלטנו לברוח. הגיע הזמן להמשיך הלאה, להתנער מההגדרה היהודית הרופפת ולהגדיר את עצמינו ע"פ קריטריונים עולמיים ומתקדמים יותר. מדינת כלל אזרחיה על פני מדינת היהודים. לא עוד כפיה דתית ופילוג אלא מדינה שוויונית שלא תקבל התקף לב כל פעם שערבי מציע עצמו לראשות הממשלה. הגיע הזמן להפסיק לכפות את היהדות ולהתחיל לגבש לאום מכורח העובדה שאנחנו כולנו יושבים באותו מקום, ומדברים את אותה שפה. הדת רק מעכבת אותנו. אני לא אומרת שנבטל את הדת, חלילה, אלא רק נפחית מערכה כגורם מגבש. כל אחד יחיה על פי האמונה שלו, אורתודוקס כאורתודוקס, מסורתי כמסורתי, חילוני כחילוני וכן הלאה. למה לפחד? למה להיכנס למגננה מטורפת כל פעם שאוטובוס מחליט לסוע בשבת? אי אפשר לומר שמי שאינו מאמין בה' הוא יהודי כי אין דבר כזה יהודי, לפחות לא באופן המוחלט שהיה קיים לפני אלפי שנה. הזיקה ליהדות מתחלפת אט אט בזיקה לישראליות ואת זה אנחנו צריכים לטפח. לכן זה טוב ויפה שמדינת היהודים דואגת למיעוטים ערביים, אבל הייתי מעדיפה שמדינת ישראל תתמוך בתושביה במקום לעטות איזו כסות פילנטרופית מתועבת ולעשות למיעוטים טובה. אנחנו דואגים להם כיוון שהם ישראלים כמוני וכמוך. בכל אופן- אני לא שונאת חרדים, אני חושבת (נחזור רגע לגישה האנרכיסטית) שכל אחד יכול וצריך לקיים את המסורת שלו. הבעיה היא שהאורתודוכסיה ניכסה לעצמה את היהדות והכתירה את עצמה לגורם היחיד שמוסמך להחליט מיהו יהודי ומהי יהדות. אוטובוסים בשבת ולחם בפסח זו קטנוניות מהמעלה השניה, אבל כאשר מדובר בחיי אדם (ע"ע הכיבוש היהודי) אני לא מוכנה לשתוק ולתת לקומץ דתיים לאומיים פנאטים לקבוע עובדות סהרוריות בשטח. זה נורא נחמד שיש דתיים התומכים בדמוקרטיה, אבל כפי שנראה כאן רובם מעדיפים את היהדות על פני הדמוקרטיה כשזה נוגע לעניינים מהותיים.