איפה א-מקטרים?

[החטא והשופטת]

איפה א-מקטרים?

היה לי יום נפלא.

כבר מזמן לא היה לי יום כל-כך טוב. אני מאושרת. זה חוקי?

 

[גנגי]

לא. אותך למשטרה.

 

[מוּסקט]

היה ציד מוצלח?

 

[עִידן]

גם לי, אבל ../images/Emo48.gif

שלשום.

 

[מאי יולי]

א-קיטור וקיטור

הא-קיטור הוא שבסה"כ הולך לי בסדר עכשיו - גם מבחינת הלימודים, גם מבחינת החברים והמשפחה, וגם מצאתי עבודה... אה, טעות! זה כבר החלק של הקיטור! מצאתי את העבודה הכי מעצבנת בעולם! אחרי שלושה ימים אני פשוט מתעבת אותה, וכל יום מדכא אותי כשאני הולכת לעשות אותה (כולל עכשיו. אני תיכף צריכה כבר ללכת.

). העבודה היא להתרים לאגודה למען החייל - כמו טלמרקטינג, אבל למטרה טיפה יותר טובה. השעות הן רבות יחסית לכך שאני גם סטודנטית במשרה מלאה, השכר נמוך, ואני פשוט לא טובה בעבודה הזאת ושונאת לעשות אותה. שונאת להרגיש כל הזמן שאני מציקה לאנשים. אמרתי לעצמי: "נועה, הפעם את לא מתפנקת, את לא מפסיקה אחרי יומיים. אין מה לעשות - צריך לעבוד, ולא כל מה שעושים בחיים נהנים ממנו". אבל מה לעשות שכבר ארבעה ימים אני כל היום במצברוח רע מזה שאני צריכה ללכת לעבודה הזאת?? יש למישהו רעיון איך לעשות את זה יותר נסבל?

 

[צפוי שינוי]

אי אפשר לעשות שיהיה יותר נסבל

אלו עבודות נוראיות ובלתי נסבלות. כשהייתי סטודנטית עבדתי חודש בטלמרקטינג של תוכניות חיסכון לילדים. הייתי צריכה להתקשר לאנשים שרק חזרו עם התינוק מבית החולים ולשכנע אותם. ביכס!! שרדתי חודש שלם ואז הצלחתי למצוא עבודה בתור מוכרת פופקורן בקולנוע וברחתי. ממילא הרווחתי גרוע כי שנאתי את זה וזה לא עזר לי לכושר השכנוע. וזוהי המלצתי: תמצאי מהר עבודה אחרת ותברחי.

 

[מאי יולי]

זאת התכנית

למרות שאתמול היה קצת פחות נורא, יצא לי לשמוע 3 פעמים את המשפט: "מיום ליום זה רק נעשה יותר מעצבן" - וזה מ-3 פעילות ותיקות שעושות את העבודה הזאת חודשים ושנים. ובאמת הרוב שם נשים מבוגרות שאני מניחה שעושות את זה בתור תוספת הכנסה+תרומה לציבור... אני בהחלט הולכת לחפש לי קולנוע... אני אפילו מתגעגעת עכשיו לעבודה במטבח בקיבוץ! לא יאמן!

 

[עִידן]

באמת, תמיד תהיתי: ../images/Emo48.gif

מה גורם לאנשים בקיבוץ לעבוד במבטבח ולא בחינוך?

 

[Outlast]

למה תמיד תהית?

יכולת לשאול אותי.

 

[עִידן]

את זאת שגרמת לי לתהות.. |יין

 

[צפוי שינוי]

חינוך אף פעם לא משך אותי

אם כבר לא חדר אוכל אז לעבוד בלול או ברפת או בבננות אבל חינוך? כל תקופת התיכון (יש יום עבודה פעם בשבוע ובחופשים) עבדתי בחדר אוכל ואח"כ ניהלתי אותו בין התיכון לשנת שירות ואח"כ שוב בין שנת שירות לצבא. חינוך אף פעם לא ממש עניין אותי. הייתי עובדת 14:00 עד 16:00 בפעוטונים כשהייתי ביסודי וזה היה נחמד. אבל בתיכון כשהייתי צריכה למצוא מקום לעבוד יום שלם היה ברור שזה לא בחינוך. העבודה בחדר אוכל הייתה למעשה כמו העבודה שלי היום 'שירות לקוחות'. לדאוג שיהיה נקי בחוץ ובפנים, שהאוכל יוגש חם, שיהיה נעים להגיע לאכול. להשקיע במאכלים מקוריים בא.בוקר ועוד מלא דברים שאפשר לעשות. ממש אהבתי את העבודה הזו, הרגשתי שיש לי הרבה השפעה (אתם יודעים כמה נורא זה להגיע מבי"ס ב-13:30 והאוכל כבר קר וההגשה מלוכלכת - אני שיניתי את זה בתקופתי), האנשים בקיבוץ ידעו להעריך בחזרה על ההשקעה וגם יצא לי לנהל אנשים בגיל מאד צעיר. עניתי על השאלה שלך?

 

[עִידן]

כן. ../images/Emo48.gif

אצלנו, אגב, ניהול חדר האוכל נחשבת עבודה קשה ומטרידה.

 

[מאי יולי]

כי זה מה שהיה

לאחר שלושה חודשים של לא-לעשות-כלום אחרי הצבא, הייתי חייבת להתחיל לעבוד, לא היה מקום בחינוך, כן היה מקום במטבח. כל התיכון בחופשים עבדתי בחינוך, די נהניתי, אבל גם לזה יש את הקטעים המעצבנים. במטבח זו הייתה הכי עבודה שחורה שאפשר - לחתוך ירקות, לערבב מרק, לנקות סירים, לנקות רצפה, לנקות קירות - ובהתחלה מאוד סבלתי: גם מלקום ב-6:00, וגם מזה שהרגשתי שהמוח שלי מתנוון, אבל בדיעבד אני שמחה שעשיתי את זה, כי אני מאמינה שכל אחד צריך להתנסות בחייו גם בעבודה שחורה מהסוג הזה. עכשיו הייתי חוזרת לשם בכיף במקום להגיד שוב ושוב במשך 5 שעות: "שלום, שמי נועה..." ולשמוע את הטלפון נטרק לי בפרצוף.

 

[m L m]

יא, גם אני רוצה ../images/Emo13.gif

אתמול בשעה טובה חתמתי על חוזה לדירה... אני עוברת ב10.6

ויש לי אנשים נפלאים שלמרבה הפלא באמת אוהבים אותי ומעודדים אותי ואני פשוט אוהבת כל אחד ואחד מהם

 

[החטא והשופטת]

אוף אוף אוף ../images/Emo46.gif../images/Emo46.gif

למה אמא שלי לא יכולה להוציא משפט אחד מהפה שלה, בלי שיהיה בו 50 אלף טון ביקורת עלי? ולמה אני לא למודת שהיא פשוט כזאת ובכל פעם מחדש טורקת לה את הטלפון ומתחילה לבכות? גנים פולנים זה נורא מעייף.

 

[Mנטה]

מה, כל כך מהר לוותר ?

היה לך יום נפלא, מזה משנה מה אמא שלך אומרת !

 

[החטא והשופטת]

בשבוע הבא ימלאו 6 שנים למותו של אבי

(מעניין לעניין באותו עניין). אנחנו לא מקפידים לקיים את האזכרה ממ באותו יום אלא למצוא יום סמוך שיהיה נוח לכמה שיותר קרובים. כמו בכל שנה, מאוד קשה למצוא יום כזה. כמו בכל שנה, אמא שלי משתדלת להתחשב בכווווולם, חוץ ממני. ביום הזה הדודה הזאת לא יכולה. ביום ההוא הדוד ההוא לא יכול. בשעה הזאת אחותי בעבודה, גיסי בכדורגל, האחייניות שלי בבי"ס ובתדודה שלי עם הבן שלה בשיעור שחייה. ואני? "אבל אמא, אמרתי לך ששלושה ימים אני אהיה בפסטיבל המשוררים במטולה. את יודעת שכל זנה אני נוסעת לשם". "נו, אז תחזרי עד אז". "לא. אני לא אחזור. זה מתחיל בשלישי בלילה ונגמר בחמישי בצהריים". "אז אל תסעי למטולה. מה יש? פעם אחת תוותרי". קולטים? דודה מירה, שבין מאי-למאי, במשך השנה, לא טורחת אפילו להתקשר לשאול מה שלומנו, לא יכולה ביום אחר, אז אני צריכה לוותר קצת. מצידי, שיעשו את האזכרה הזאת בלעדי. אני ממילא לא צריכה אותם בשביל לזכור אותו.

 

[מכסי פיכלשטיינר]

את לא צריכה לוותר. נקודה. ../images/Emo24.gif

 

[shellyland]

בינתיים דיברתי גם עם אחותי

לשמחתי, הסתבר לי שהיא בכלל לא ידעה על זה שאני לא יכולה ביום חמישי. לשמחתי עוד יותר, היא אמרה לי שאם אני לא באה גם היא לא באה וש"מה פתאום שתוותרי על מטולה? נמצא יום אחר". עכשיו אנחנו צריכות להחליט עד כמה (אם בכלל) בא לנו לריב עם אמא שלי על זה ואני אמרתי שאני צריכה כמה שעות לחשוב ולהחליט אם אני רוצה לחזור ממטולה ביום חמישי בבוקר (או רביעי בלילה). עוד לא בדקתי בתכנייה, כי אני כבר יודעת שבטח כל האירועים הכי שווים מתקיימים ביום חמישי.

 

[עִידן]

נו, נו, ../images/Emo48.gif

את הרי מחכה לזה כל השנה והכי כיף לך שם בעולם. הפעם, לפחות, אל תוותרי.