אינתי עוMMרי
25 שנה עבדתי במפעל הזה. גם אני, כמו כל חבריי לעבודה, קיבלתי אתמול את המכתב. ככה זה, אחרי 25 שנה, בהן נתתי את נשמתי למקום, אני מקבל מכתב בדואר שמסביר לי, שאני כבר לא יעיל, עולה להם יותר מדי, אז הם רוצים לסגור ולעבור לתאילנד או משהו. ועכשיו אני עומד פה, איתך,מאחורי השער, שורף צמיגים, מפגין, יחד עם שאר העובדים ונשותיהם. כבר חצי יום שאני נשרף ושורף פה, מפגינים מול אפאחד, אין תקשורת, אין פוליטיקאים. לאפאחד לא איכפת מחבורה של גברים מזדקנים, בלי עבודה ועם משכנתא וילדים, שחיים בעיירה דרומית נידחת. "זה עיניין של כלכלה" מסבירים לנו "של פוליטיקה". אני מביט בך, שנינו עייפים, את שומרת את דמעותייך לכרית, עיני שלי יבשו כבר מדמעות. אני לוחש לך את מה שכולם כבר יודעים "סוגרים את המפעל". את מביטה בי, מבקשת להלחם מלחמה אבודה "בואי נלך הביתה, זה לא משתלם". אנו הולכים בדממה, מובסים, אני מביט בך... ואת יפה, כל כך יפה. כמו אז, גם עכשיו - אינתי עומרי.
25 שנה עבדתי במפעל הזה. גם אני, כמו כל חבריי לעבודה, קיבלתי אתמול את המכתב. ככה זה, אחרי 25 שנה, בהן נתתי את נשמתי למקום, אני מקבל מכתב בדואר שמסביר לי, שאני כבר לא יעיל, עולה להם יותר מדי, אז הם רוצים לסגור ולעבור לתאילנד או משהו. ועכשיו אני עומד פה, איתך,מאחורי השער, שורף צמיגים, מפגין, יחד עם שאר העובדים ונשותיהם. כבר חצי יום שאני נשרף ושורף פה, מפגינים מול אפאחד, אין תקשורת, אין פוליטיקאים. לאפאחד לא איכפת מחבורה של גברים מזדקנים, בלי עבודה ועם משכנתא וילדים, שחיים בעיירה דרומית נידחת. "זה עיניין של כלכלה" מסבירים לנו "של פוליטיקה". אני מביט בך, שנינו עייפים, את שומרת את דמעותייך לכרית, עיני שלי יבשו כבר מדמעות. אני לוחש לך את מה שכולם כבר יודעים "סוגרים את המפעל". את מביטה בי, מבקשת להלחם מלחמה אבודה "בואי נלך הביתה, זה לא משתלם". אנו הולכים בדממה, מובסים, אני מביט בך... ואת יפה, כל כך יפה. כמו אז, גם עכשיו - אינתי עומרי.