ב ר ד ק י ס ט י ת
New member
אינפוזיה
ההורים של עילי, קנו לילדה כורסת טלוויזיה. עילי מגיעה מהגנון, חולצת את נעלי הטיול שלה, נועלת את נעלי הבית, מתיישבת בכורסא ומבקשת בשפת הפנטומימה כי יפעילו למענה את הטלוויזיה. מקץ חמש דקות, היא מואסת בתוכנית, קמה ופונה לספריית קלטות הוידיאו הפרטית שלה, בוחרת משם קלטת, ובאה למשוך בשמלת סבתה. הסרט הזה, של עוזי חיטמן או טוביה צפיר, דץ ודצה, ניצה שאול או כל אמן אחר ההולך עם הזמן, מצליח להושיב אותה עוד עשר דקות תמימות. לא להאמין. פצצת האנרגיה הזו יושבת. כאשר היא מתייגעת מהצפייה היא עוברת אל הרדיו טייפ שלה, בוררת קלטת, ושוב אותה פרוצדורה: משמיעה קולות של פינוק, אחד המבוגרים מפעיל למענה את המכשיר, ושוב יש חמש דקות נוספות של שקט, שנקנו באמצעות עזרים אלקטרוניים. לסיכום, התינוקת הזו, העסיקה את מוחה במשך 30 דקות באמצעות גירויים ויזואליים. אילו הדבר היה תלוי בנו ולא ברצונה, היינו משאירים אותה בעולם האלקטרוני עד רדת החשיכה, ואז מאביסים אותה חביתה ועגבנייה, אמבטיה ולישון. אין מה לעשות, אנחנו כבר עייפים מלתת זמן איכות. המבוגרים מתעייפים יותר מהר מהילדים. לפעמים, אני מהרהרת לי על מר גורלה של האם העברייה בשנות ה-טרום טלוויזיה והטייפ רקורדר. במה היו מעסיקים אז את הפעוטות. במשחקי בית וחוץ ובעיקר בהקראת סיפורים. לטובה ייזכר הספר "101 סיפורים" שהצליח לעניין לפחות שני דורות במשפחתי. כיום, הסבתא המספרת מרגישה כאדם שפרנסתו נתקפחה, שהרי אין בה כבר צורך, הסבתא המספרת כבר לא דרושה לאיש, ובספריות הוידיאו מופיעים עשרות סיפורים העושים זאת בהצלחה יתירה. הם גם לעולם אינם מתעייפים. יום יבוא, עוד תראו, והטלוויזיה עוד תגדיל לעשות, ותמלא תפקיד של בייביסיטר אלקטרוני טוטאלי. מה שאני יודעת , בביטחון מלא, במאה הנוכחית מקומה של הסבתא יהיה צנוע ביותר, ואולי כדי להצדיק את תוארה, היא תחזור לאפות עוגיות של סבתא ותבשל מרק של סבתא. מחשבות של בוקר. בוקר טוב. ושקט.
ההורים של עילי, קנו לילדה כורסת טלוויזיה. עילי מגיעה מהגנון, חולצת את נעלי הטיול שלה, נועלת את נעלי הבית, מתיישבת בכורסא ומבקשת בשפת הפנטומימה כי יפעילו למענה את הטלוויזיה. מקץ חמש דקות, היא מואסת בתוכנית, קמה ופונה לספריית קלטות הוידיאו הפרטית שלה, בוחרת משם קלטת, ובאה למשוך בשמלת סבתה. הסרט הזה, של עוזי חיטמן או טוביה צפיר, דץ ודצה, ניצה שאול או כל אמן אחר ההולך עם הזמן, מצליח להושיב אותה עוד עשר דקות תמימות. לא להאמין. פצצת האנרגיה הזו יושבת. כאשר היא מתייגעת מהצפייה היא עוברת אל הרדיו טייפ שלה, בוררת קלטת, ושוב אותה פרוצדורה: משמיעה קולות של פינוק, אחד המבוגרים מפעיל למענה את המכשיר, ושוב יש חמש דקות נוספות של שקט, שנקנו באמצעות עזרים אלקטרוניים. לסיכום, התינוקת הזו, העסיקה את מוחה במשך 30 דקות באמצעות גירויים ויזואליים. אילו הדבר היה תלוי בנו ולא ברצונה, היינו משאירים אותה בעולם האלקטרוני עד רדת החשיכה, ואז מאביסים אותה חביתה ועגבנייה, אמבטיה ולישון. אין מה לעשות, אנחנו כבר עייפים מלתת זמן איכות. המבוגרים מתעייפים יותר מהר מהילדים. לפעמים, אני מהרהרת לי על מר גורלה של האם העברייה בשנות ה-טרום טלוויזיה והטייפ רקורדר. במה היו מעסיקים אז את הפעוטות. במשחקי בית וחוץ ובעיקר בהקראת סיפורים. לטובה ייזכר הספר "101 סיפורים" שהצליח לעניין לפחות שני דורות במשפחתי. כיום, הסבתא המספרת מרגישה כאדם שפרנסתו נתקפחה, שהרי אין בה כבר צורך, הסבתא המספרת כבר לא דרושה לאיש, ובספריות הוידיאו מופיעים עשרות סיפורים העושים זאת בהצלחה יתירה. הם גם לעולם אינם מתעייפים. יום יבוא, עוד תראו, והטלוויזיה עוד תגדיל לעשות, ותמלא תפקיד של בייביסיטר אלקטרוני טוטאלי. מה שאני יודעת , בביטחון מלא, במאה הנוכחית מקומה של הסבתא יהיה צנוע ביותר, ואולי כדי להצדיק את תוארה, היא תחזור לאפות עוגיות של סבתא ותבשל מרק של סבתא. מחשבות של בוקר. בוקר טוב. ושקט.
