פורצת מחסומים
New member
אין סוף לרטיבות
אני בפניקה, כי אני רטובה. לא שמתי תחבושת - אבל בעצם איך יכולתי לדעת. אני לוקחת את האופנים, של תמי. אצלה בשכונה, אף אחד לא מכיר את משפחתי. לא שזה משנה במשהו, כי הרי חזרנו בשאלה לפני יותר משנה - אבל תמיד אני מרגישה שאסור. הורדתי אצלה את הג'ינס, נשארתי עם השורטס לייקרה האפור. גופיה שחורה עם שני פסים לבנים בצד, חזייה מהדקת את שני התפוזים שלי. עוד הפעם את עם שגעון הרכיבה ? לא בא סעי לבד. כך היא אומרת, ואני לבד, מדוושת עם הנייקי הלבנות במורד הרחוב. המושב המוגבה עם חוד החנית מופנה באלכסון כלפי מעלה. אני תוהה לרגע אם תמי ניסתה לדחוף אותו לחור שלה. אולי כן, אולי לא! אני מנערת את הראש, מתרוממת על הרגלים, ומדוושת בעליה של גבעת כוכר. אני מרגישה את הלחץ דם, הטיפות זיעה במצח, ובעיקר את החיכוך של המכנס בין הרגלים. אני נותנת למושב לדחף בין הרגלים. לידי עוברים שני ילדים צוחקים ודוהרים קדימה - אחד מהם מוציא לשון. אני משחררת את שרירי העכוז, נותנת לחלק הצר להדחף לכיווני. אני נשענת קדימה, מאפשרת לדוקרן לנסות ולדחוף לי את התחתונים לתוך החור. ההרגשה נעימה, ומותחת את העצבים. אני מרגישה כמו זרם שמתרוצץ לי בבטן. אני בקצה הגבעה, מתחתי דוהרים ומתרחקים הילדים. כביש הכורכר, נראה לא יציב לגלישה - ואולי כדאי לרדת ברגל. אני מחליטה לקחת סיכון. המושב עדין מנסה לפתוח אותי, ולקרוע לי את הבתולים - כל מה שעוצר אותו זה המכנס. אני מתדרדרת, והגוף מטלטל על המושב מרעיד לי את הרגלים הנצמדות למושב. הויבברציה של האבנים הקטנות, עושה רק טוב למושב, המאיים לקרוע את הלייקרה. אך אך..... מושב בן כלב... מה אתה עושה ? אני גונחת. הראיה מטשטשת, ואני מרגישה זרם חזק ... זרם מקוטע ומתפרץ כמו זרם חשמלי, ועוד זרם וגניחה, ועוד אחד ועוד.. - אני בטוחה שאני מלווה כל זרם כזה ביבבה כלבית עמוקה... אני מרגישה שאני נופלת, ניסיתי לישר והאופנים מאיץ, מטקטק בקצב את המושב הנדחף - מכה בי בחוזקה למטה. אני עוצרת, מישהו עוצר עם רכב לידי - הכל בסדר ? שואלת אשה לועסת מסטיק. אני מצליחה להרים את הראש לגנוח לעברה - כן הכל בסדר. תודה. אני חוזרת לתמי, בדרך אני מנגבת את המושב עם הגופיה. כתם אדיר בין הרגלים - מזל שאף אחד לא מסתובב בחוץ.
אני בפניקה, כי אני רטובה. לא שמתי תחבושת - אבל בעצם איך יכולתי לדעת. אני לוקחת את האופנים, של תמי. אצלה בשכונה, אף אחד לא מכיר את משפחתי. לא שזה משנה במשהו, כי הרי חזרנו בשאלה לפני יותר משנה - אבל תמיד אני מרגישה שאסור. הורדתי אצלה את הג'ינס, נשארתי עם השורטס לייקרה האפור. גופיה שחורה עם שני פסים לבנים בצד, חזייה מהדקת את שני התפוזים שלי. עוד הפעם את עם שגעון הרכיבה ? לא בא סעי לבד. כך היא אומרת, ואני לבד, מדוושת עם הנייקי הלבנות במורד הרחוב. המושב המוגבה עם חוד החנית מופנה באלכסון כלפי מעלה. אני תוהה לרגע אם תמי ניסתה לדחוף אותו לחור שלה. אולי כן, אולי לא! אני מנערת את הראש, מתרוממת על הרגלים, ומדוושת בעליה של גבעת כוכר. אני מרגישה את הלחץ דם, הטיפות זיעה במצח, ובעיקר את החיכוך של המכנס בין הרגלים. אני נותנת למושב לדחף בין הרגלים. לידי עוברים שני ילדים צוחקים ודוהרים קדימה - אחד מהם מוציא לשון. אני משחררת את שרירי העכוז, נותנת לחלק הצר להדחף לכיווני. אני נשענת קדימה, מאפשרת לדוקרן לנסות ולדחוף לי את התחתונים לתוך החור. ההרגשה נעימה, ומותחת את העצבים. אני מרגישה כמו זרם שמתרוצץ לי בבטן. אני בקצה הגבעה, מתחתי דוהרים ומתרחקים הילדים. כביש הכורכר, נראה לא יציב לגלישה - ואולי כדאי לרדת ברגל. אני מחליטה לקחת סיכון. המושב עדין מנסה לפתוח אותי, ולקרוע לי את הבתולים - כל מה שעוצר אותו זה המכנס. אני מתדרדרת, והגוף מטלטל על המושב מרעיד לי את הרגלים הנצמדות למושב. הויבברציה של האבנים הקטנות, עושה רק טוב למושב, המאיים לקרוע את הלייקרה. אך אך..... מושב בן כלב... מה אתה עושה ? אני גונחת. הראיה מטשטשת, ואני מרגישה זרם חזק ... זרם מקוטע ומתפרץ כמו זרם חשמלי, ועוד זרם וגניחה, ועוד אחד ועוד.. - אני בטוחה שאני מלווה כל זרם כזה ביבבה כלבית עמוקה... אני מרגישה שאני נופלת, ניסיתי לישר והאופנים מאיץ, מטקטק בקצב את המושב הנדחף - מכה בי בחוזקה למטה. אני עוצרת, מישהו עוצר עם רכב לידי - הכל בסדר ? שואלת אשה לועסת מסטיק. אני מצליחה להרים את הראש לגנוח לעברה - כן הכל בסדר. תודה. אני חוזרת לתמי, בדרך אני מנגבת את המושב עם הגופיה. כתם אדיר בין הרגלים - מזל שאף אחד לא מסתובב בחוץ.
