אין מנוחה ליגעים.
"מה כבר עשינו שזה מגיע לנו?" דומיניק פראודשוט. עזבנו את סארין, נלווינה שיגרה אותנו קרוב אל ישוב היער של אנשי הברון. דומיניק חזרה אל המקום האחרון שכינתה "בית". רק זכרונות רעים היו לה משם. בשרותו של הברון הוצאו אביה וארוסה להורג על ידי המלך. ולמה? בגלל סכסוך על בחורה. המצב בישוב הברון נראה שלו למדי. דומיניק הלכה לבקר את קבריהם של אביה וארוסה המנוחים, עת קוואי ואדריאן עסקו בעינייניהם. יצאנו מחורשת הברון ושמנו פנינו לכיוון ווילינדורף. לקראת ערב נתקלנו באיש מאנשי הברון אץ לו במהירות. היה לנו הרושם שפחד מהחושך. הוא פקפק ביכולתו של קוואי להלחם ללא נשקים, והייתה איתו שיחה די משעשעת (כמו כן, סקופ היסטורי ותשובה לשאלה: "למה נזירים תמיד ממקמים את המנזרים שלהם במקומות שכוחי אל?" תשובה:" כדי שדעת החניכים שלהם לא תוסך על ידי נערות צעירות עם ציצים גדולים") המשכנו בכיוון ווילינדורף וחברנו אל השביל הראשי. קטע מסוים בדרך נראה חשוך יותר, והתחלנו לשמוע קולות: "דם חם!" מוזר. מפחיד. חזרנו אל הקטע המואר יותר וחנינו ללילה. דומיניק נשארה כל הלילה ערה ופקחה עין (היסטרית משהו). הגענו לקראת צהריים לכפר, ודומיניק הלכה להשלים שעות שינה. בלילה, היו קולות מבחוץ. הכפר הזה הופך להיות מקום עם עוצר בלילה. אין יוצא מהבתים ואין בא. ילד שנשאר מחוץ לפונדק התחנן שיתנו לו להיכנס. בעלת הפונדק נבחה אליו מעבר לדלת: "הסתלק רוח! לא תכנס לכאן!" זה היה מורט עצבים. בלילה השני, בכפר הבא, חזר אותו דבר. לילה - מפחיד, רעשים מבחוץ, נועלים הכל, רק שהפונדק גם רעד. הוא קרא לנו מבחוץ: "צאו אליי חטיפים שלי!" מה הולך פה? העולם לא היה אמור להיות מקום טוב יותר לאחר שהבסנו את שגו"ר?
"מה כבר עשינו שזה מגיע לנו?" דומיניק פראודשוט. עזבנו את סארין, נלווינה שיגרה אותנו קרוב אל ישוב היער של אנשי הברון. דומיניק חזרה אל המקום האחרון שכינתה "בית". רק זכרונות רעים היו לה משם. בשרותו של הברון הוצאו אביה וארוסה להורג על ידי המלך. ולמה? בגלל סכסוך על בחורה. המצב בישוב הברון נראה שלו למדי. דומיניק הלכה לבקר את קבריהם של אביה וארוסה המנוחים, עת קוואי ואדריאן עסקו בעינייניהם. יצאנו מחורשת הברון ושמנו פנינו לכיוון ווילינדורף. לקראת ערב נתקלנו באיש מאנשי הברון אץ לו במהירות. היה לנו הרושם שפחד מהחושך. הוא פקפק ביכולתו של קוואי להלחם ללא נשקים, והייתה איתו שיחה די משעשעת (כמו כן, סקופ היסטורי ותשובה לשאלה: "למה נזירים תמיד ממקמים את המנזרים שלהם במקומות שכוחי אל?" תשובה:" כדי שדעת החניכים שלהם לא תוסך על ידי נערות צעירות עם ציצים גדולים") המשכנו בכיוון ווילינדורף וחברנו אל השביל הראשי. קטע מסוים בדרך נראה חשוך יותר, והתחלנו לשמוע קולות: "דם חם!" מוזר. מפחיד. חזרנו אל הקטע המואר יותר וחנינו ללילה. דומיניק נשארה כל הלילה ערה ופקחה עין (היסטרית משהו). הגענו לקראת צהריים לכפר, ודומיניק הלכה להשלים שעות שינה. בלילה, היו קולות מבחוץ. הכפר הזה הופך להיות מקום עם עוצר בלילה. אין יוצא מהבתים ואין בא. ילד שנשאר מחוץ לפונדק התחנן שיתנו לו להיכנס. בעלת הפונדק נבחה אליו מעבר לדלת: "הסתלק רוח! לא תכנס לכאן!" זה היה מורט עצבים. בלילה השני, בכפר הבא, חזר אותו דבר. לילה - מפחיד, רעשים מבחוץ, נועלים הכל, רק שהפונדק גם רעד. הוא קרא לנו מבחוץ: "צאו אליי חטיפים שלי!" מה הולך פה? העולם לא היה אמור להיות מקום טוב יותר לאחר שהבסנו את שגו"ר?
