עצוב לשמוע את הייאוש הזה.
מבחוץ, אזכיר לך שהשנה שחלפה אמנם הייתה קשה מאוד אבל הייתה שנה שבה עשית דברים גדולים שלא האמנת לפני כן שתעשי.
אמנם האשפוז לא הביא אותך לנקודה שבה היית רוצה לראות את עצמך ולנקודה שבה אני מקווה בשבילך שתהיי בעוד זמן, אבל עשית תהליך ארוך של בירור, של החלטות, של הרבה אומץ להחליט שאת לא ממשיכה באותו מסלול נוראי של חיים לצד החולי, אלא שמה את החולי על השולחן ומטפלת בו עד הסוף, וזו החלטה משנה חיים.
אני לא יודעת איך תראה השנה הקרובה, ומניחה שהיא תכלול גם רגעים ואולי זמנים ארוכים מאוד קשים, נקודות שבירה, מאבקים, שנאה לעולם ושנאה לעצמך. אבל אני בהחלט מאמינה שיהיו בה גם דברים אחרים,
בעיקר אם את- לא אף אדם אחר- תחליטי. ומאמינה שיש לך את הכח לסיים את השנה הזו, שמתחילה עכשיו, בנקודה אחרת, טובה הרבה יותר.
יש שנים כאלו. קשות.
לא באותה צורה אבל עם החלטה דומה, יש אנשים שמחליטים להכנס למסלול לימודים מאוד קשה בשביל מה שיבוא בסופו, לטיפולי פוריות קשים בשביל מה שיבוא בסופם. בכל מיני זמנים והזדמנויות אנשים בוחרים להכנס למסלול קשה לכמה שנים, כדי להרוויח אחר כך את הפירות של אותן שנים קשות.
לפעמים נראה לי שצריך להסתכל על השנים האלו של טיפול כזה בדיוק ככה. זה שנים קשות. אבל זה שנים, לא כל החיים. והפירות יהיו חיים אחרים וטובים יותר.
מקווה בשבילך שהשנה הזו תפתיע אותך לטובה.
