אין לי
חשק לדבר עם אנשים ההתחמקות שלי מהם מחמירה עם כל יום שעובר כל טלפון שמיועד אליי, אני פשוט לא עונה. לא בא לי לדבר עם אף אחד... לא בא לי לצאת מהבית. נמאס לי מאנשים. לא רוצה שיראו אותי, שלא ידברו איתי... שישכחו ממני. יש מתחים בבית בגלל זה, כי ההורים שלי מאוד כועסים שאני ככה לא עונה לטלפונים, ומתעצבנים שהם צריכים לשקר בשבילי ולומר שאני לא בבית (ואני מבינה אותם). אני לא מצליחה להוציא את עצמי מהבאסה שאני נמצאת בה כל החיים. רוב הזמן אני מדחיקה את ההרגשה הזו.. ואני לא מראה כלפי חוץ שאני בבאסה, אני מתנהגת טבעי. אבל בשבועיים האחרונים אני אפילו לא מנסה להדחיק... אני כל הזמן בבית עצובה, אוכלת, מתחמקת, משקרת.. זה מגעיל אותי להיות כזאת... זה מגעיל אותי לשקר ככה לאנשים. זה דוחה אותי שהמשפחה שלי צריכה לראות את הצד הזה בי. אבל אין לי כוחות להתמודד, אני מרגישה שאין סיבה לעשות את זה - כי כל פעם אחרי שאני נכנסת למסלול הנכון- בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי בנקודת שפל. וזו לא נבואה שמגשימה את עצמה, כי בכל פעם שאני מטפחת את עצמי ומתרוממת, אני מלאת ציפיות, ואפילו מרגישה שמחה קצת יותר מתמיד... ואז בסופו של דבר נורא מתאכזבת, ולוקחת לי תקופה ארוכה עד שאני מרימה את עצמי שוב לסבב הבא.... זאת כבר פעם שלישית שאני כותבת בפורום הודעה. רק עכשיו העזתי לשלוח........ אשמח אם תוכלו לייעץ לי, לומר מילה..... לעזור לי.. אולי לתת לי דחיפה? אני מניחה שאין לי מה להפסיד מכתיבת ההודעה הזו.... ואני מצטערת - אני כותבת משם משתמש של מישהו אחר, אז הפרטים שם לא רלוונטים לגבי. ההודעה לא נשלחת כשאני כותבת בתור אורחת. תודה רבה... סתיו
חשק לדבר עם אנשים ההתחמקות שלי מהם מחמירה עם כל יום שעובר כל טלפון שמיועד אליי, אני פשוט לא עונה. לא בא לי לדבר עם אף אחד... לא בא לי לצאת מהבית. נמאס לי מאנשים. לא רוצה שיראו אותי, שלא ידברו איתי... שישכחו ממני. יש מתחים בבית בגלל זה, כי ההורים שלי מאוד כועסים שאני ככה לא עונה לטלפונים, ומתעצבנים שהם צריכים לשקר בשבילי ולומר שאני לא בבית (ואני מבינה אותם). אני לא מצליחה להוציא את עצמי מהבאסה שאני נמצאת בה כל החיים. רוב הזמן אני מדחיקה את ההרגשה הזו.. ואני לא מראה כלפי חוץ שאני בבאסה, אני מתנהגת טבעי. אבל בשבועיים האחרונים אני אפילו לא מנסה להדחיק... אני כל הזמן בבית עצובה, אוכלת, מתחמקת, משקרת.. זה מגעיל אותי להיות כזאת... זה מגעיל אותי לשקר ככה לאנשים. זה דוחה אותי שהמשפחה שלי צריכה לראות את הצד הזה בי. אבל אין לי כוחות להתמודד, אני מרגישה שאין סיבה לעשות את זה - כי כל פעם אחרי שאני נכנסת למסלול הנכון- בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי בנקודת שפל. וזו לא נבואה שמגשימה את עצמה, כי בכל פעם שאני מטפחת את עצמי ומתרוממת, אני מלאת ציפיות, ואפילו מרגישה שמחה קצת יותר מתמיד... ואז בסופו של דבר נורא מתאכזבת, ולוקחת לי תקופה ארוכה עד שאני מרימה את עצמי שוב לסבב הבא.... זאת כבר פעם שלישית שאני כותבת בפורום הודעה. רק עכשיו העזתי לשלוח........ אשמח אם תוכלו לייעץ לי, לומר מילה..... לעזור לי.. אולי לתת לי דחיפה? אני מניחה שאין לי מה להפסיד מכתיבת ההודעה הזו.... ואני מצטערת - אני כותבת משם משתמש של מישהו אחר, אז הפרטים שם לא רלוונטים לגבי. ההודעה לא נשלחת כשאני כותבת בתור אורחת. תודה רבה... סתיו
