הי לולי
קודם כל אני מקווה שזה לא מאוחר מדי לאחל בהצלחה! וחוצמיזה
גם ממני שמבינה כל כך איך זה מרגיש לעבור תקופות של לחץ בלימודים, כשהנפש משתוקקת שיתעניינו בך, ידרשו בשלומך, ושאמא תהיה שם, תחבק ותהיה שם בשבילך. עברתי לא מעט תקופות כאלו בחיי.... אני מקווה שכל העידוד שקיבלת פה מחמם ולו במעט את הלב... ולגבי מה שכתבת בנושא בטחון העצמי שלך ונושא ההצטיינות, אני מצאתי שהחיים שלי הפכו הרבה יותר קלים כשהפסקתי לשאוף להצטיין ופשוט התחלתי לשאוף להיות טובה, אבל לא הכי טובה. כילדה קטנה תמיד שאפתי להיות הכי טובה בכיתה, אבל לקראת סוף התיכון הייתי כל כך בלחץ מהבגרויות שהחלטתי ש-75 זה ציון ממש בסדר, ושהכל ציון מעל 75 הוא בונוס. ככה גם המשכתי בלימודים באוניברסיטה. לי אישית זה מאוד עזר לדימוי העצמי שלי כי הפסקתי בהדרגה לראות את הציונים שלי כשחור לבן, וגם את עצמי בהתאם. גיליתי שאפשר להיות מאושרים עם ציונים "בסדר" וגם גיליתי כמה זה לא אומר כלום על היקף הידע והבקיאות שלי בנושאים שבהם נבחנתי. לדעתי תמיד יש תמורה להשקעה היא פשוט לא תמיד באה כ"ציון", אלא בידע שאת צוברת, שמשמש אותך בהמשך, בעיסוקך במקצוע, או סתם בחיים. אני יכולה לספר שבבחינות בעל פה של לשכת עורכי הדין (תנאי לכניסה למקצוע) חרשתי ולמדתי המון, אבל בבחינה אחרי 2 שאלות חטפתי BLACK OUT מהלחץ וככל שניסו לתת לי יותר צ'אנס זה הלך והחמיר... בסוף עצמתי עיניים ואמרתי לעצמי שהכי גרוע שיכול להיות אני לא אעבור את הבחינה ואבחן שוב בעוד מספר חודשים. פתחתי עיניים ואז בשאלה הבאה ידעתי את התשובה הנכונה, והצוות שבחן אותי החליט להעביר אותי. היום, אחרי כמה שנים, זה נותר רק סיפור, ואין לו שום השלכה על טיב העבודה שאני עושה או על מידת הידע שלי. כך גם אצלך, לדעתי פשוט תנסי שלא לשפוט את עצמך על סמך "הצטיינות", יש הרבה מורים ומרצים שמאוד עויינים בגישתם, אל תתני למורה זו או אחרת לדרוך עלייך.
