אין לי מקום

[סילבי זאן]

אין לי מקום

"אמרו לה לגשת, אמרו לה לשכב לחצו לה בבטן, הרביצו בגב אמרו לה ילדה, את פנים אחרות מכולם אמרו לה ילדה, אין לך מקום בעולם אמרו לה תראי, את חושבת אחרת וגם כשגדלת את עדיין זוכרת נשברת ועפה לשמיים שלך" זהו, עכשיו אני גם לא יוצאת מהבית... נהדר.

 

[חלומותשל אחרים]

למה את לא יוצאת מהבית?

 

[סילבי זאן]

בבקשה לא לתקוף אותי, יש הרבה כאב בהודעה שלי

1. כי לא מגיע לי ולא מגיע לעולם לראות אותי. 2. כי אני יצור מבחיל ושמן ובעבר לא הייתי ולא רוצה שידברו עליי וירכלו עליי מאחורי הגב. 3. כי לא רוצה שאנשים רנדומליים ברחוב יחשבו עליי שאני דבה.

 

[נשברת ועפה]

וואו עצוב...... למה את כלכך שונאת...

אותך...? מה כבר עשית, במה חטאת? עצוב לי, ממש, לקרוא ובאמת שאני מבינה וטובעת בשנאה עצמית בעצמי, אבל.... לשמוע ככה שאת לא נותנת לעצמך להיות ומענישה את עצמך ככה, כואב לי... מגיע לך אחרת.

 

[נשברת ועפה]

וזו חלילה לא תקיפה....

 

[סילבי זאן]

חטאתי

בזה שננתי לעצמי להשתנות כך! (מבחינת גודל וממידי הגוף). ושאני עדיין לא עוצרת וממשיכה לגדול ולגדול ולגדול......................................

 

[נשברת ועפה]

את אוכלת מתוך מצוקה, נכון?

מתוך כאב? קושי? פחד? ריקנות? כואב לך וקשה לך, אז למה להעניש את עצמך גם בלשנוא את עצמך על זה שרע לך...? אני הייתי כותבת, ככה משתמע ומורגש ממה שאת כותבת לפחות... במקום לגדול, בסוף? ממשיכה לסבול.... מה אפשר לעשות כדי שלא יהיה לך רע ככה....?

 

[סילבי זאן]

לתת לי חיבוק, לארח לי חברה

להחמיא לי על המראה החיצוני שלי (למרות שיהיה מעורב בזה שקר), לתרום לי כסף לשאיבות שומן או לעוד טיפולים פרטניים עם המטפלת שלי כדי שאוכל להתחזק ולהפסיק לשנוא את עצמי... זה מה שעלה לי

 

[נשברת ועפה]

חיבוק תמיד, מחבקת מכאן....

ו-אוף

 

[נשברת ועפה]

עצוב לי לקרוא אותך....

למה...? אני גם לא יוצאת, ז לא טוב יקרה, זה מחרפן.... מה קורה, מה קרה עכשיו? כאן... שולחת חיבוק ומבינה.....

 

[levshavur]

לסלבי זאן

שלום לך אני חושבת שלשבת בבית רק בגלל המראה החיצוני שלך זה ממש עצוב. אישית אני מסתכלת על האופי של האדם שמולי ולא רק על מראה חיצוני ויש הרבה כמוני... אני לא רוצה לעשות אווטינג לכן לא אתאר לך איך אני נראית אבל תאמיני לי שאנשים נועצים עיניים ומעירים הערות (אני כבדת ראייה) ואני פשוט אוטמת את עצמי לדברים האלה ועושה הכל למרות השוני. שנים הייתה לי בעיה בשמיעה והתביישתי להגיד שאני לא שומעת טגמהוב עד שהמצב התדרדר והחלטתי שלא משנה לי הסטיגמה אני הולכת לעשות מכשירי שמיעה (שעו

 

[סילבי זאן]

איך אוטמים?

איך? גם לי מעירים המון על המשקל העודף

 

[levshavur]

לסלבי זאן

שלום לך האווטינג שלי זה המשקפיים נדיר מאוד בארץ אנשים עם משקפיים כאלה לכן לא רציתי לפרט... לבשה

 

[lital172]

את יודעת מה הכי עצוב?

שאת לא מאפשרת לעצמך את המקום הזה. בדברים הכי בסיסיים. כמו לאכול, ללכת החוצה, לנשום אוויר, לראות אנשים, לדבר עם אנשים, להכיר, לחוות, לחיות. וזה באמת נורא עצוב. ההאשמות האלו רק פוגעות בך. את כולאת את עצמך בחיים... את רואה מה את עושה? מה עם טיפול? איך אפשר לעזור לך??

 

[סילבי זאן]

אני מאפשרת

לא אחרי זלילות כי אז ממש לא מגיע לי לצאת. אני בטיפול, ואיך אפשר לעזור? לסתום לי את הפה הכי טוב...

 

[קולדון]

תשברי את המעגל ופעם אחת תנסי

דווקא אחרי בולמוס - לא להעניש את עצמך ככה. לא לרדת על עצמך ככה. דווקא ללכת החוצה, לעשות סיבוב, (זה גם מקל פיזית על התחושה הכבדה), דווקא להזכיר לעצמך דברים טובים, דווקא להזכיר לעצמך שאמנם בעסה שנפלת לבולמוס, אבל זה לא אומר שתאבדי את התקווה. תנסי ללכת נגד המעגל הזה שלבולמוס עונשים- הגברת התחושה הרעה- הלקאה עצמית... משם הדרך לבולמוס הבא מאוד בטוחה. דווקא אם את רוצה לצאת מזה, תנסי להגן על עצמך מכל האכזריות הזו שבה את מתייחסת לעצמך.

 

[ג ר נ י ו ם]

סילבי

את סובלת נורא. ברור שמשהו לא עובד. מה עם לנסות שינוי בטיפול? (ראית פעם פסיכיאטר, אגב?) (כבר יצאת שוב?)

 

[סילבי זאן]

אני לא סובלת

אני רק כותבת פה נקודתית כל פעם אחרי בולמוס, שזו ההרגשה הכי נוראית בעולם. דווקא יש שיפור בחודש האחרון, יצאתי הרבה עם חברות וביליתי. רק האוכל נשאר דפוק, טוב לפחות לא היו בולמוסים (אבל מה זה חשוב הכי חשוב להיות במשקל תקין)

 

[ג ר נ י ו ם]

את רצינית? "הכי חשוב להיות במשקל תקין"?

לא בעיני. בעיני הכי חשוב להיות מוכנה להכיר את עצמך ולכבד את עצמך בכל משקל, תקין ומעלה (שאינו מסכן חיים, כמובן).